זה השבוע השישי ללחימה, מי היה מאמין. בגלל עומס אירועים מטלטלים לגוף ולנפש, לא כתבתי כאן קרוב לשבועיים. בזמן הזה הספקנו כבר מספר פעמים להיכנס לעזה וגם לצאת ממנה.
חציית הגדר ולחימה בעומק הרצועה הן חוויות מלאת אדרנלין, אבל לא רק. הן גם גורמות לי לחשוב איזו זכות זו להיות לבוש במדי צה"ל ולעמוד על אדמה אהובה, שיש שיקראו לה אדמת אויב. זה בלתי נתפס שבשבת השחורה המחבלים הגיעו עד לרחובות עירי – שדרות, והנה עכשיו אני שוכב על סוללה בפאתי עירם.
אחד מהאירועים שחוויתי בשבועיים האחרונים הוא פציעתו של ד״ר אורי ספראי, חבר יקר ואהוב שמשרת איתי ונפצע בדרך לאחת המשימות. שמחנו לקבל עדכון מהבית שמצבו טוב, ומשתפר מרגע לרגע. אורי, אם אתה קורא שורות אלו – חשוב לי שתדע שחסרונה של האופטימיות שלך מורגש פה בפלוגה!
לצד כל האירועים שקרו בשבועות האחרונים, האירוע המשמעותי ביותר שקרה, לו גם הקדשתי את רוב זמני, הינו הצעת הנישואין לשוהם אהובתי. דווקא בעת מלחמה, בחרנו להיות קרן אור קטנה.
אז לאחר שבועות רבים של תכנונים קדחתניים, הגיע זמן האמת – שוחררתי ל-48 שעות הביתה. לקראת היציאה למבצע של החיים, ביצעתי חלוקת גזרות, סמכויות, וגבולות גזרה לכל מערך התמיכה בעורף, כלומר כל החברים ובני המשפחה שלנו.
למרות ששוהם טוענת שהיא ידעה הכל, ההפתעה הגדולה חיכתה לה בבית: כל החברים ובני המשפחה חיכו לחגוג ביחד איתנו ערב שמח שמשכיח קצת את הלחץ שבחוץ.
אז איך בעצם הכל התחיל? שוהם ואני הכרנו אי שם בגיל 17, כשני מדריכים בבני עקיבא מחוז דרום. היינו בקשר חברי בלבד, שאפילו הפך לבדיחה של הסניפים שלנו. באותם שנים לא התפתח דבר מעבר לחברות, ודרכנו נפרדו לשלום. רק בחורף שעבר, ויחד עם המון המון סיעתא דשמיא, התחלנו לצאת. מהר מאוד הבנו שזהו, מצאנו את שחיפשנו, ותכננו יחד שאחרי הטיול שתכננתי לדרום אמריקה נתקדם.
אבל כידוע, לאלוהים תכניות משלו, והמלחמה הטמיעה בנו את הרצון להיות שליחים בעת הזו, לקבוע להתחתן דווקא עכשיו, להיות קרן אור באפלה לקרובינו ואהובינו. האמת, היה כל כך מרגש ליישם את המשפט שתכף כולנו נשנן בחג החנוכה: ״מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך״.
חשוב לי שתדעו שהכל קרה בזכותה של שוהם. היא המנוע האמיתי של התכנית הזו, וקרן האור הפרטית שלי.
***
בנושא אחר: אמיתי, אחי הקטן, לוחם מזה שלושה שבועות בצפון הרצועה. לאורך כל הזמן הזה הוא לא יצר איתנו קשר, והמשפחה בבית בלחץ, כנראה כמו משפחות רבות בעת הזאת. ניסינו להתחקות אחריו ואחרי הגדוד שלו בכל דרך אפשרית, ובכל פעם קיבלנו את אותה טיפת מידע קלושה – ״הוא בסדר״. תבינו, אמיתי אפילו לא יודע שהתארסנו.
זה כל המידע שהיה לנו עליו, עד שבמוצאי שבת האחרונה קיבלתי מאות צילומי מסך של כתבה שהופיעה באתר מסוים. נכנסתי לכתבה ופתאום אני רואה את פניו של אמיתי מופיעות מולי, גבר גבר, נסיך יפה תואר, אוחז בדגלה של העיר שדרות האהובה שלנו. לצד סמלה של העיר, הופיעה על הדגל גם כתובת לזכרו של שילה כהן חברינו היקר.
התרגשתי כל כך לראות אותו שנפלטה ממני פתאום צעקה "יאו זה אמיתי שלנו, והוא נראה בסדר!".
כמה גאווה חוויתי באותם רגעים.
אמיתי נסיך שלנו, רק תשמור על העולם ילד.
