אירועי שביעי באוקטובר הביאו עמם תחושות נשכחות לציבור הישראלי, כאלו שלא היינו מורגלים בהן בחודשים האחרונים, כשעסקנו במחלוקות הנוקבות בתוכנו. אם מתנתקים רגע מהרשתות החברתיות ומפנים את המבט אל מה שמתחולל בחברה הישראלית, מגלים שאכן יש שבירה של תפיסות מוקדמות, של "קונספציות" – ולא רק מהתחום הביטחוני והדרך הנכונה לפתרון הסכסוך, אלא גם תפיסות הקשורות לשייכות לעם היהודי ולמשמעות הנגזרת מכך. אנחנו בזמן שבו הכל נבחן מחדש.
אחד הדברים הברורים יותר מתמיד הוא שהמתקפה של חמאס היא לכאורה נגד "האויב הציוני", אך בפועל האויבים שלנו לא מבחינים בין יהודי מקיבוץ בארי לבין יהודי מפיטסברג, פנסליבניה, בין תומכי ישראל מובהקים ובין מי שסתם נקלע למטוס בדרך לחבל ארץ בשם דגסטאן שעד לאחרונה ישראלים רבים לא היו מודעים לקיומו. המרצחים שהגיעו לטבוח ביהודים, עשו זאת כחלק מהמאבק ארוך השנים בעם היהודי – העם היהודי כולו, כולל בנים, נכדים, וכל מי שקשר את גורלו בגורל העם היהודי. מבין עשרות הסיפורים קורעי הלב, אפשר למצוא גם את הסיפור על משפחה שלמה שנגדעה באבחה אחת כשהיו במכוניתם בנסיעה הביתה מחוף אשקלון, וזאת למרות שהאב אינו יהודי על פי ההלכה. ואולם משום שאביו יהודי, הוא, אשתו וילדיו נרצחו בדם קר. מבחינת האויב כולנו אחד.
אחד הנאומים המרגשים ביותר והמחויבים למדינת ישראל שנישאו בזמן האחרון הוא של הרבה אנג'לה בוכדל, שעומדת בראש אחד מבתי הכנסת הגדולים בארה"ב, ובעצם בעולם כולו – בית הכנסת המרכזי Central Synagogue בניו יורק שבו חברים אלפי משפחות יהודיות. הרבה בוכדל היא דמות מעניינת מאוד: אישה ממוצא קוריאני, בת לאב יהודי, שעל פי עדותה עברה גיור אורתודוכסי, והייתה הראשונה לעמוד בראש קהילה רפורמית בסדר הגודל הזה. כנראה לא לחינם היא נחשבת אחת המנהיגות הרוחניות היהודיות המשפיעות בעולם. היא הוכיחה זאת שוב עם נאומה הבלתי מתפשר סביב התמיכה החד משמעית בישראל והפרכת התעמולה הנגדית המלבלבת בשמאל הרדיקלי באמריקה ובמדינות נוספות.
והרבה בוכדל לא לבד. אלפי רבנים, רבניות ורבות, מורות הלכה ומנהיגים קהילתיים יהודים בכל רחבי התפוצות, התייצבו בשבועות האחרונים לצד מדינת ישראל באופן חד וברור, זאת למרות שבימים שבשגרה, רבים מהם כלל אינם מוכרים כרבנים על ידי הרבנות הראשית, ורבים אינם מקבלים את יהדותם. כמו שהרבה בוכדל אמרה בנאומה, "ישראל היא מדינתנו", והמלחמה הזו היא צודקת ומוסרית, וגם בלתי נמנעת. השימוש שלה בגוף ראשון, "שלנו", "אנחנו", הוא לא כלי רטורי. הוא מבטא את המהות, את החיבור העמוק שיש בין יהודי התפוצות ומדינת ישראל. גם כשמדובר לאחר תקופה של מחלוקת וביקורת נוקבת. וגם כשנציגים בכירים בממשלת ישראל מבקשים לבטל כל בדל של הכרה ביהדות הלא אורתודוכסית.
הביטו מסביב, מעבר לגבולות ישראל. גל האנטישמיות הצף ועולה בקמפוסים במכללות ואוניברסיטאות, בערים עם ריכוז של קהילות יהודיות, וסתם כך בשדה תעופה נידח בארץ רחוקה, לא מגיע במקרה או כתוצר לוואי שולי של המלחמה. הוא מגיע כחלק מהמתקפה הכוללת על העם היהודי באשר הוא נמצא ובאשר הוא יושב. הסיפור שלנו לא התחיל בטבח שמחת תורה, וגם לא בהקמת המדינה. יש לנו חובה להמשיך את סיפורו של העם היהודי, גם לטובת מי שלא מהווה חלק פיזי מתקומת העם בארצו, אך תומך בנו מרחוק.
חייבים לזכור זאת עבור היום שאחרי, וזו עוד קונספציה שצריכה להשתנות מהיסוד. ביום שאחרי, במקום לצמצם ולהדיר, חייבים לקרב ולהכיל את כל מעגלי העם היהודי. כל מי שיש לו זיקה לעם היהודי, שעצם קיומה מסכנת אותו באופן תדיר וחושפת אותו לאנטישמיות ומעשי טבח עם, חייב לקבל את ההכרה שהוא חלק מהעם, ולהרגיש במדינת העם היהודי בבית, כמו כולם.
כך נבטיח את החוסן של העם היהודי לדורות הבאים. זה הזמן לקונספציית העם היהודי, כולו.
