בנאומו האחרון (11.11.23) התייחס ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ליום שאחרי הכרעת חמאס ברצועת-עזה, והציג את הפתרון המדיני שלו. נתניהו הצהיר כי ישראל תשלוט "ביטחונית" בעזה לאחר שחמאס יוכרע, וכי אין בכוונתו להעביר את השליטה לרשות הפלסטינית. באותה נשימה, הצהיר נתניהו באופן נחרץ כי ישראל לא תקים בעתיד יישובים ישראליים ברצועת עזה, בין-היתר מכיוון ש"זה לא ריאלי".
ההתנגדות לשליטת הרשות הפלסטינית בעזה היא חשובה וחיונית לביטחון המדינה. בסופו של דבר, אין באמת הבדל בין המטרות של לבין אלו של הרשות הפלסטינית. שתי הישויות מעוניינות להשמיד את ישראל ואזרחיה. ההבדל הוא באידאולוגיה (אסלאמיזם מול לאומנות) ובטקטיקה (השמדה כאן ועכשיו, לעומת פגיעה הדרגתית ומתמשכת בישראל).
לצד ההחלטה הנכונה והמוצדקת לא לאפשר לרשות הפלסטינית לחזור לעזה, ראש הממשלה טעה קשות כשהצהיר מראש לעולם כולו כי ישראל לא תקים יישובים ישראליים בעזה. הצהרה מדינית נחרצת וחד-משמעית זו מצד נתניהו, אינו מאפיינת את דרכו וסותרת את כל התנהלותו הנבונה והזהירה בזירה הבין-לאומית ב-14 השנים האחרונות שלו בשלטון.
מדיניותו במהלך השנים התאפיינה בתמרון המערכת הבין-לאומית, בפרט ארצות-הברית, תוך קידום האינטרסים הלאומיים של ישראל בשטח. קרי, בעוד שהטקטיקות השתנו לצרכי השעה, האסטרטגיה נותרה עקבית, ומומשה במהלך הזמן (גם אם היו ירידות ועליות). כך למשל נהג בנאום בר-אילן בשנת 2009, כשהצהיר על תמיכה במדינה פלסטינית מפורזת (קרי, אוטונומיה) על-מנת לנטרל את לחציו הכבירים של ממשלה אובמה בעניין הפלסטיני, אך במקביל הוא לא פסל את ההתיישבות הישראלית ביהודה-ושומרון, ולא רק שלא קרא לביצוע התנתקות בשטחים אלה, אלא אף עודד מאחוריה קלעים את פיתוחם. כך גם כאשר ניהל משא-ומתן עם הרשות הפלסטינית עד שנת 2014 לערך, והקפיא את הבנייה בהתיישבות למשך כשנה כדי לרצות את הממשל האמריקני, ולקבל אשראי מדיני לשנים קדימה.
עתה בחר נתניהו לפעול בדרך ההפוכה לחלוטין, וזאת כאשר ישנו מנעד רחב של אפשרויות בין הצהרה על רצון להקים התיישבות ישראלית בעזה, לבין הצהרה על היעדר כוונה כזו. שתי הצהרות כאלה, בשלב הנוכחי, אינן רצויות ואף מזיקות לאינטרס הישראלי. גם אם מופעלים עליו לחצים בין-לאומיים, היה עליו להצהיר כי ישראל מתמקדת כרגע בהכרעת חמאס, וכי במקביל נשקלים פתרונות מדיניים. הצהרה מדינית נחרצת וחד-צדדית בעניין לא רק שלא תבלום לחצים בין-לאומיים, אלא צפויה להזמין עוד מהם. כשהקהילה הבין-לאומית מריחה ויתורים וחולשה מצד ישראל, היא מנסה לנצל זאת.
נתניהו טעה גם ברמה האסטרטגית. ההפרדה בין שלטון "ביטחוני" לבין שלטון אזרחי, שאליו הוא מתנגד, הינה מלאכותית. חשוב שתהיה שליטה ביטחונית בעזה כפי שהוא הציע בתבונה, אולם ללא מטרה ויעדים לאומיים ומדיניים ארוכי-טווח, השליטה הביטחונית בשטח תתפוגג לאחר מספר שנים.
יש לזכור כי בכל מקום שלא הייתה או נותרה התיישבות יהודית, ישראל יצאה בסופו של דבר מהשטח והטרור הרים את ראשו. זה קרה בחלקים מיהודה-ושומרון, בלבנון, זה בעזה, ואף בסיני (אם כי בעצימת נמוכה ביחס לשאר השטחים).
אם לא תהיה נוכחות אזרחית ישראלית בעזה, בסופו של דבר כוחות צה"ל ייצאו מהשטח – בין אם בהחלטה יזומה של הממשלה ובין אם מתוך לחץ שיופעל על-ידי האזרחים בשל אבידות שיצטברו בשטח. המלחמה לא תימשך לנצח, וספיחים של חמאס ויתר ארגוני הטרור לא יחזיקו מעמד יותר מכמה שנים ספורות. והרי, אזרחי ישראל יעלו שאלות הגיוניות, ובצדק – לשם מה חיילי צה"ל ממשיכים להיהרג בעזה, אם לא כדי לשמור על חיי אזרחי ישראל?
קביעתו של נתניהו כי הקמת יישובים ישראליים בעזה היא "לא ריאלית", אינה מספקת ולא משכנעת – בטח שלא את העם היהודי שיודע דבר או שניים על פריצת גבולות ועשיית הבלתי-ייאמן. האם הקמת מדינת ישראל הייתה דבר "ריאלי"? האם תפיסת שטחי יהודה-ושומרון ופיתוחם – עד כדי צמיחת האוכלוסייה היהודית לכחצי מיליון יהודים – הייתה דבר "ריאלי"? והרשימה עוד ארוכה.
בפני ישראל עומדת הזדמנות היסטורית וחסרת-תקדים לשנות את מפת האיומים נגדה, לשנות את המאזן הדמוגרפי באזור, ולתקן את העוולה המוסרית והאסטרטגית של תכנית "ההתנתקות". ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון ייזכר לעד כמי שניצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ושינה את מפת המזרח-התיכון ואת עתידו וגורלי של העם היהודי לדורות. הוא ידע לנצל היטב את המשבר שניחת עליו ועל היישוב היהודי בארץ ישראל, והבין בבהירות כי בחירה של האויב להילחם בישראל, חייבת להסתיים לא רק בהבסתו בקרב, אלא באיבוד אדמה. קרי, בכיבוש צבאי והרחבת שטחה האזרחי של מדינת ישראל.
נתניהו עצמו ידע במהלך כל השנים לעמוד בפני לחצים בין-לאומיים כבירים ובמקביל לממש ולשמור על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל. אך כעת הוא נמצא בצומת החשוב והמשמעותי ביותר בקריירה המדינית שלו כראש ממשלה, ואחד החשובים של המדינה. עליו לבחור באיזו שורה הוא רוצה להיזכר בדפי ההיסטוריה של עם ישראל – עם האומץ המדיני והחזון של דוד בן-גוריון שידע לפרוץ גבולות ולא שעה למכשולים ולקשיים, או עם הכניעה מראש, קטנות האמונה והוותרנות של צ'מברליין?
אסור למדינת ישראל לפספס את האפשרות הזו, ובטח שלא להכריז על הוויתור בקול רם מול כל העולם.
