בשבועות האחרונים נראה שהלחימה בחזיתות השונות נתפסת כמלחמת "אין ברירה". מנהיגים ואנשי ציבור משתמשים ב-7 לאוקטובר כהצדקה מוסרית לקרב על קיומנו, ולמרות הרצון הטוב – מקורן של האמירות האלו בעיוות מוסרי. המלחמה צודקת כי למען המשך קיומו של העם היהודי, כל מבקשי כליונו צריכים למות. לא משום שטבחו בנו, לא משום אנסו את נערותינו ולא משום ששרפו אותנו עד דק. אלא פשוט כי מלחמה מוסרית מחייבת שמבקשי רעתנו ימצאו את מותם, מוקדם ככל האפשר ומוטב לפני שאנו מוצאים את מותנו.
נקמה היא אומנם רגש חשוב ביצירת רוח לחימה, אך היא אינה הכרחית. נקמת דמם של הנרצחים היא עוד קריאה להרהיב עוז ולהתמסר באומץ לתפקיד הקשה של הלחימה, אך ככל רגש אחר היא עתידה לשכוך, ועל כן אינה יכולה להוות אמת יציבה לאורך זמן. במקום לנוע על בסיס הרגש – עלינו להציב חזון מבוסס שורשים, שיהווה מניע איתן לאחוז בו גם כשהצדק ממוסך על ידי רגשות מתחלפים.
למעשה, אם המלחמה הזו הייתה מתרחשת לפני 7 באוקטובר, היא הייתה מוצדקת באותה מידה. ההבדל העיקרי הוא שהיא אפילו הייתה יותר צודקת, כי הייתה מוֹנעת מוות בידי אכזרים צמאי דם ולא מוּנעת בעקבותיו. זהו המוסר המתבקש: "הקם להורגך השכם להורגו", ולא "נום עד אין ברירה".
הבלבול המוסרי שמתרחש במלחמה הזו מושתת על תפיסה מוסרית שגויה שכבר העמיקה שורש עשורים לפני כן. עלינו לבסס כבר עכשיו תפיסה צודקת במקומה, שתישאר איתנו גם אחרי הניצחון. אחרת, הסיכוי למלחמות של בדיעבד יזנק משמעותית.
במשך שנים רבות סיפרנו לעולם, וגם לעצמנו, כי צידוק מרכזי להקמת מדינת ישראל הוא השואה. אל מול רצח עם אכזרי ושיטתי, מתעורר צורך לנקות מצפון ולייצר הגנה. לפי תפיסה זו, השואה מוכיחה כי מול הפקר הדם היהודי בגלות, אין ברירה אחרת מלבד קיומה של מדינה יהודית. מקום ריבוני לעם שרצחו, טבחו ושרפו אותו בשיטתיות.
התומכים בתפיסה נימקו לאורך השנים שללא פתרון לריבונות היהודית – יתפתח פתרון סופי ליהודים כולם. ואף שהצורך במדינה יהודית כמפלט וככוח מגן הוא אכן הכרח, ועל אף שהשואה היא אסון המוכיח זאת בעוצמתיות מפלצתית – זכות העם היהודי על ארצו אינה יכולה להישען על טענה זו, ובוודאי לא עליה בלבד.
זכותם של היהודים לשוב ולכונן ריבונות בארצם מתגלגלת שנים אחורה, לאורך ההיסטוריה היהודית כולה: החל ממלכות ישראל ויהודה, דרך כיבושי יהושע ועד לרכישתו של אברהם את החלקה בחברון וההבטחה האלוקית לאבות האומה. מעבר לכך, היא מבוססת על זכותה האוניברסלית של כל אומה להגדרה עצמית ועל הדחף האנושי לממש את זכותה לחיים. כלומר, זכותם של היהודים לחיים על אדמת ישראל היא משפטית, היסטורית, אוניברסלית ורוחנית בו בזמן. היא צודקת ומוסרית לכתחילה, לא בדיעבד.
את התפיסה הזו עלינו להשריש עמוק בתודעתנו ולחנך אליה את ילדינו. רק כשנפנים אותה, נוכל למנוע את הטבח הבא. רק אז נוכל להכות באויבנו בתוככי הארץ, בגבולותיה מצפון, ממזרח ומדרום מבלי לחכות לשפטים שיעשו בנו. נוכל לפעול במדינות מרוחקות מגבולותינו שמאיימות להשמידנו, מבלי לחפש הוכחה מדממת. תודעה כזו לא תצריך התנצלות אל מול פגיעה באויב. היא תעמוד זקופה ותכריז בביטחון: שלום עמי קודם, וזכותנו לעד עומדת.
