גדלתי והתחנכתי בבועה הדתית בירושלים בשנות השמונים והתשעים. הסביבה שגדלתי בה התאפיינה בפתיחות מחשבתית ובגיוון אנושי, ואף על פי כן לא היו כמעט בסביבתי אנשים שחיו בגלוי ובהשלמה עם נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית. שוו בנפשכם את הבדידות והחרדה שלי כנער צעיר, עת הפנמתי שאני שונה מחבריי ושעליי לזנוח חלק מן החלומות והתקוות שטיפחתי, שלא אוכל לחיות חיים שלמים ומאושרים בתבניות המקובלות בעולם שסביבי, ושחלק ניכר מהסובבים אותי רואים בי דבר מתועב ופסול.
קהילת הלהט"ב מגוונת ומורכבת. חברותיה וחבריה משתייכים לכל קבוצה לאומית, דתית, פוליטית וחברתית. גדלנו בכל יישוב, למדנו בכל בית ספר, שירתנו בכל יחידה, ואנו עובדים בכל מקומות העבודה. בכל בית כנסת, בכל ישיבה, בכל אולפנה, גם שם נימצא – לעיתים בראש מורם כשווים ואהובים, ולעיתים בהיחבא ובהסתר.
גם אני חייתי כך בהסתר בנעוריי. זכורה לי היטב ההתמודדות עם הדילמה שנראתה לי אז בלתי אפשרית – האם להיות נאמן לעצמי ולזהותי, ולוותר על מקומי בעולם הדתי, או לעשות שקר בנפשי כדי להמשיך להסתופף תחת כנפי השכינה? הנחמה באה רק עם ההכרה שחלקי זהותי אינם בדידים, ואי אפשר לעקור אותם זה מזה: אני יהודי מאמין, ואני הומו. הומו דתי. יש דבר כזה. כזה הייתי אני, וכפי שגיליתי במרוצת השנים – כאלה הם רבים מחבריי. התמזל מזלי ומצאתי לי מקום משלי גם בקרב העולם הדתי, זכיתי להיות שותף להקמת בית כנסת משגשג ולשמש בו שליח ציבור ובעל קורא, קיבלתי תמיכה ממשפחתי ומחבריי, ואף הגשמתי את חלומי להקים משפחה משלי.
הבחירה שלי ושל חבריי לחיות כלהט"בים בעולם התורני אינה מובנת מאליה. בשנת 2018, יש מקומות בישראל שבהם אפשר לחיות בקלות ובנוחות כלהט"בים, אך אלה אינם מצויים בעולם הדתי. בשנים האחרונות אנו עדים אמנם לפתיחות הולכת וגדלה כלפי להט"בים דתיים מצד דתיים רבים ומצד רבנים וקהילות, ורבים מאיתנו זוכים בתמיכה ממשפחותינו. ועדיין, רוב הקהילות הדתיות עוינות את מי שנטייתו המינית או זהותו המגדרית שונות מן המקובל. ובכל זאת להט"בים רבים מסרבים לפנות מדרך האמונה, ונאבקים להמשיך לחיות בעולם הדתי, לעיתים תוך תשלום מחיר אישי כבד.
איזה הסבר רציונלי יכול להיות לבחירה מורכבת כזו, מלבד היותה ביטוי למחויבות עמוקה, כנה ואוהבת לעולמן של תורה ואמונה? מי שמזלזלים ומפקפקים בכנותם של להט"בים דתיים כנראה אינם מבינים כמה כוח, אומץ ונחישות נדרשו לי ולחבריי כדי לחיות כלהט"בים דתיים. מי שבזים היום לגאוותנו בהישגינו אינם מפנימים כנראה את הבושה המשתקת שחשנו. דעו זאת: להט"בים הנאבקים על מקום בחברה הדתית עושים מעשה של אמונה ושל דבקות גדולה בקב"ה, ואתם הדבקים בה' א־לוהיכם חיים כולכם היום.
לאחיותיי ואחיי הלהט"בים החיים היום בעולם הדתי אני מבקש לשלוח מסר של תקווה: אתם לא לבד. רבים הוכיחו שאפשר לחיות חיים שלמים ומאושרים המשלבים בין זהות להט"בית לאמונה, להקים משפחות שיש בהן קדושה, להשתייך לקהילות וליישובים, ולפעול כשווים בעולם התורני. למי שאינם מוצאים תמיכה בסביבתם הקרובה, אני קורא להושיט יד לאחד מן הארגונים הרבים של הקהילה הדתית הגאה, ולהיעזר בנו. אצלנו תמיד תהיה בשבילכם דלת פתוחה.
מילים רבות עוד תיאמרנה על נושאים שנדמים היום כמורכבים וסבוכים: על מעמדה של המשפחה החד־מינית, על מעמדם של ילדים (כמו ילדיי שלי) שנולדו להורים להט"בים, על היקפם ופרשנותם של איסורי תורה כאלה ואחרים. קל להיגרר למחלוקות מורכבות ולשכוח שמאחורי הכותרות והעקרונות ניצבים אנחנו, ילדינו והורינו – ילדיכם, הוריכם, אחיכם, תלמידיכם, חבריכם.
נוכח הדברים הקשים, הפוגעניים והמשפילים הנאמרים עלינו מעת לעת מפיהם של רבנים ומנהיגים, אני שואב תקווה רבה דווקא מהתגברותם של קולות אחרים, מתונים, המכילים מורכבות ברגישות. אני נרגש נוכח הפעלתנות הבלתי נלאית של חברי הקהילה הדתית הגאה המקימים ארגוני תמיכה ומקהילים קהילות, ומאומץ לבם של חברותיי וחבריי האוחזים ללא מורא בכל מרכיבי זהותם. בשמי ובשמם אני מפציר בכל אחת ואחד מכם לקחת אל ליבו את דבריו של החכם באדם: "מענה רך ישיב חמה, ודבר עצב יעלה אף" (משלי ט"ו, א'). גלו כלפינו סובלנות, אהבו אותנו באחווה. כמו יוסף, שהיה שנוא על אחיו בשל אורחותיו, לבושו וחלומותיו, אף אנו את אחינו אנו מבקשים.
