האם לג'ו ביידן נמאס מהמלחמה בישראל? אולי קצת מוגזם לטעון כך בשלב הזה, אבל מבט על המסרים שמעבירים בכירים בבית הלבן – והנשיא בעצמו – בימים האחרונים מציע שהחום הגדול שהם הקרינו לישראל בפרוץ המלחמה הולך ומתקרר. על אף שהם יודעים שבתי החולים בעזה שורצים מחבלי ומפקדות חמאס, למרות שחוקי המלחמה מתירים בפירוש את תקיפתם במצב כזה, ביידן ובכירים אחרים בממשל מזהירים כבר כמה ימים מפני "פגיעה בבתי החולים" ואמרו שהם "לא רוצים לראות קרבות יריות במסדרונות" של מחלקות. נראה שגם הראיות החותכות שפרסם צה"ל אתמול לא ישנו במאומה את העמדה הזו – שעלולה להתברר כגורלית לקראת קרב צפוי על בית החולים שיפא.
בזירה אחרת, בשעה שהגבול עם לבנון בוער וישראלים נהרגים, מזכיר ההגנה האמריקני לויד אוסטין הרים טלפון לשר הביטחון גלנט – לא כדי להציע סיוע, לא כדי לשאול איפה נרצה שיתקפו את חיזבאללה עם כוח האש העצום שהם הזרימו לאזור – אלא כדי להביע "חשש גובר" בבית הלבן מפני "מתיחות גוברת" בלבנון.
אבל זה יותר גרוע משיחת טלפון אנמית. בדיווח שפורסם באתר החדשות האמריקני אקסיוס נכתב כי "בממשל ביידן חוששים שישראל מנסה להתגרות בחיזבאללה ולייצר עילה למלחמה רחבה יותר בלבנון שעלולה למשוך עוד יותר את ארה"ב ומדינות אחרות לתוך הסכסוך, על פי מקורות שתודרכו בנושא. גורמים ישראליים מכחישים זאת בתוקף".
הבנתם? חיזבאללה אולי משגר פצמ"רים, טילי נ"ט וכטב"מים, אבל ישראל היא שאשמה בהסלמה. זו לא פרשנות של המציאות – זו תאוריית קונספירציה הזויה, או אולי תירוץ נואש של ממשל שיעשה הכול ויאמין בהכול כדי לא להיגרר לעימות שאין לו כוח אליו.
גם בימים המוקדמים ביותר של המלחמה, היה פער מסוים בין המילים החמות והמחוות הנאות של ממשל ביידן כלפי מדינת ישראל וזכותה להילחם על חייה לבין מעשיו בפועל. לפי דיווחים שונים, האמריקנים פתחו בניסיונות לרסן את צה"ל ממש ביום שאחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר – כולל, כנראה, עיכוב הכניסה הקרקעית וניסיונות לבטל אותה בטענה שישראל לא תוכל להשיג את מבוקשה – ומאז רק העצימו את מאמציהם.
הדרישה להפוגות הומניטריות, הרמזים שפוזרו על הפסקת אש עתידית, התבהלה המיותרת מקמפיין "אלימות מתנחלים" שעבר מתועמלנים פלסטינים אל עיתונות המיינסטרים המערבית ומשם לבית הלבן, וכעת ההתבטאויות החדשות וההזויות – כל אלו מרמזים על ממשל שמתקשה ליישב את ההבנה שישראל מוכרחה להגן על עצמה עם רצונו העז לשקט בכל מחיר, אותו רצון שהוביל להסכמים אסוניים עם איראן.
כל מי שמכיר קצת את הנפשות הפועלות היה יכול לצפות בקלות שהאוניברסיטאות, התקשורת, עולם התרבות, אפילו רוב הפקידים הממשלתיים יתגייסו לצד חמאס במלחמה. הממשל, לעומת זאת, היה אמור להתעלות מעל הרעש, לראות את המציאות בעיניו המפוכחות של מי שמחזיק בכל המידע הנדרש כדי להבין מה ישראל צריכה ומוכרחה לעשות בעזה ולעמוד לצידה בגבורה. העובדה שהעמדות שם מתחילות להתערער תוך קצת יותר מחודש צריכה להכעיס – ולהדאיג – את כולנו.
