טוב, זה כבר די דרמטי: רק ארבע שנים נותרו לי עם הקידומת 3 במספר שכתוב על עוגת יום ההולדת שלי. עד עכשיו עוד נראה כאילו הייתי בצד הנכון של העשור הרביעי לחיי, אבל ביום שני יתחלף המספר ל־36, ואחר כך לא נשאר הרבה לפני 37, ומיד יגיעו גם 38, 39 וה־40 הגדול. ברור שאני הופך תקליט: בעוד 36 שנה נוספות אהיה בן 72, גיל זקן לכל דבר.
כמו בכל יום הולדת, סיימתי להתמודד עם התזכורת למותי המתקרב, והגיע העת לערוך את הטקס הקבוע שבו אני מוזג לעצמי כוסית ויסקי, מתיישב מול דף נייר, ומכין רשימת דברים שהשגתי אל מול המטרות שעדיין עומדות לנגד עיניי. שנתחיל?
אני בן 36 וטרם, ואין לי, ולא
טרם אכלתי במסעדה עם כוכב מישלן. מצד שני, אולי חבל על הכסף. נראה לי שאחכה לשווארמיה עם שיפוד מישלן.
אין לי תואר ראשון. חסרות לי בסך הכול שתי עבודות סמינריוניות, אבל השבוע שירן התחילה לכתוב את מאמר סיכום הדוקטורט שלה, ואני חושש שהפער האקדמי בינינו ישפיע על האופן שבו הילדים יסתכלו עלינו בעתיד. אז החלטתי שהשנה אני מסיים את התואר. או מפריע לשירן לסיים את הדוקטורט. אעדכן.
לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אני שמינית עיתונאי: יש לי תוכנית רדיו וטור בעיתון. אני עושה קצת פרסומות, כותב תוכן, ובעיקר שואל את עצמי בכל יום מתי כל הכיף הזה ייגמר ואצטרך לקנות מונית ולפרנס את המשפחה ברצינות. שנים אני חולם לנהוג במונית, ולו רק כדי לכתוב בתחביבים שלי בגט טקסי: "לאחר".
 אני עדיין לא מצליח לשחזר בדיוק את החתימה שלי פעמיים ברצף.
לא הייתי בפריז. ובדרום אמריקה. ובמלדיביים, ובאוסטרליה, ובאיי סיישל, ובסין ובברלין. בעיקרון אני מתכנן לבקר בכולן. חוץ מבברלין, כי אני מרגיש שלא מנומס לנסוע לשם כל עוד יש אפילו ניצול אחד בחיים.
עוד לא למדתי דף גמרא אחד, וזה מבאס לי את הנשמה, אבל אני מתנחם בכך שרבי עקיבא התחיל בגיל 40. לא שאני מתכנן להיות רבי עקיבא, אבל אתם יודעים איך אומרים: never say never. אולי תוכלו לספר לאנשים שהכרתם את רבי עקיבא החדש כשהוא עוד כתב את הטור הטיפשי ההוא בדיוקן.
 אין לי אבא. שזה ממש עצוב. מצד שני לא כולם זוכים ל־35 שנה עם אבא כמו שלי, אז זה מתאזן. סתם, זה לא.
אני עוד לא יודע לבשל כמעט כלום. אפילו בפעמיים ששירן הייתה בחו"ל והייתי צריך להנדס לעצמי צלחת פתיתים, שרפתי חצי סיר. אחת הסיבות שאני לא מתכנן להתגרש (מלבד שלושה ילדים ואהבתי לאשתי) היא שלא אשרוד שבוע במטבח מאובזר עם מזווה מלא.
חוץ מקפיצת באנג'י מסכנה לא התנסיתי בשום ספורט אקסטרים. נראה לי שהשנה אפנק את עצמי בצניחה חופשית, או קניית בגד לשירן. למרות שעדיין לא החלטתי אם אני בנוי לסיכון הזה.
כתבתי את זה כבר בטור יומולדת 35, אבל זה ראוי לציון: אני בן 36 ועדיין לא יודע להגיד את ה־ABC ברצף בלי לשיר אותו בראש קודם.
מה שהשגתי
אני בן 36, ויש לי שלושה ילדים, שזה המון. אני יודע שלחלק מהקוראים פה היו שלושה ילדים בגיל 23, אבל תבינו, בתל־אביב אני נחשב שבט.
עוד מעט אעבור לבית משלי. כלומר, לבית של הבנק, שברוב אדיבותו הסכים לקנות לנו בית תמורת הסכם קטן. אנחנו רק צריכים לשעבד את עתידנו לרויטל יועצת המשכנתאות הנהדרת והמפחידה שלנו. המשכנתא שלנו גדולה כל כך שאני שוקל לכתוב על השלט בכניסה "כאן גרים בכיף משפחת זמרי־דיסקונט".
אני גיבור־על בכל הנוגע להחלפות חיתולים. אחד כזה שנאלץ לשמור על ילדי הגיבורים האחרים כשהם הולכים להציל את העולם.
ועוד נקודות
 אני יודע רק שתי שפות, עברית ואנגלית, אבל כששירן מדברת איתי באנגלית כדי שהעולל לא יבין, אני בעצמי הולך לאיבוד.
 בגיל 36 אני בכושר הגרוע בחיי. זה לא שהייתי בדיוק "נינג'ה ישראל" בגיל 32, אבל השנה אני לוקח את נושא הדיאטה והכושר צעד אחד קדימה. אלא אם כן המקרר יעמוד בדרכי.
 36 הוא כבר גיל שבו במקום "מזל טוב" אנשים פולטים במבוכה, "וואלה, לא נורא".
אני בעיקר אסיר תודה. על האישה שאיתי, על הילדים שהצטרפו למסע, על החברים שאומנם נפגשים פחות אבל תמיד שם כשצריך. תודה על שאני נהנה לקום לעבודה בבוקר, על המשפחה שלי שנותנת לי עוד גב חוץ מהגב שלי, על אנשים ששולחים לי הודעה שאומרת שהעליתי להם חיוך, וגם על אלה שעצבנתי אותם.
אני אסיר תודה על שהגוף שלי עוד מתפקד כמו שצריך, בלי פריצות דיסק וכל מיני מחלות ובעיות אחרות. טפו־טפו־טפו, מלח מים, מלח מים. אני אסיר תודה על שהעובדה שאני בן 36 לא מונעת ממני לכתוב דברים מטומטמים כמו מלח מים, מלח מים.
אני אסיר תודה על כך שאתם קוראים אותי כאן ושולחים לי הודעות כשאהבתם וכשלא. תודה על הרעיונות שממשיכים להגיע, ועל מחסומי הכתיבה שגורמים לי לא לקחת את זה כמובן מאליו.
אני מודה על כך ששרדתם עד כאן בטור שעוסק בעצמי בלבד, ואהיה ממש אסיר תודה אם ניפגש כאן בטור על יום הולדת 37. אני גם אסיר תודה לך שם למעלה. המשך בעבודתך הטובה.
