חסד של אמת. שלוש מילים אלה, שמוכרות לכול כמבטאות מסר של תרומה למת ללא תמורה, קיבלו בחודש האחרון משמעות נוספת: חסד של אמת לא רק עם המת, אלא גם עם גומלי החסד עם המת. חוכמה בינה ודעת שחנן הקב"ה את אנשי המדע בעשרות השנים האחרונות, הביאו לפיתוח אמצעים טכנולוגיים מתקדמים ומשוכללים. בזכותם נמנעו מקרי עיגון והתאפשרו זיהויים מדויקים, גם כאלה שאצל הקדמונים עלולים היו להישאר עם סימני שאלה.
מבחינה הלכתית, עד ההתפתחות המדעית במאה השנים האחרונות, עמד לפני מזהי אדם שמת אמצעי אחד בלבד: זיהוי בהיכרות אישית, כלומר מסירת עדות מפי אדם שהכיר את המת בחייו וזיהה אותו במותו. במקביל נשללה הסתמכות על חפצים שאנשים נוהגים להשאיל ולשאול זה מזה, ונמצאו על גופו או בקרבתו של המת "אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו" (משנה יבמות טז, ג). במצבי שגרה זוהי דרך זמינה ואף רווחת לזיהוי, ואולם לא זה המצב בשעת חירום ובמקרי אסון. במצבים אלה פעמים רבות קיים קושי לבצע זיהוי כזה, וכבר הספרות התנאית, התלמודית והפסיקתית נתנה דעתה על כך. בשולחן ערוך נפסק:
אם אמר העד מת פלוני, ואני ראיתי שמת, שואלים אותו: היאך ראית ובמה ידעת. אם העיד בדבר ברור, נאמן. ואם העיד בדברים שרובן למיתה [כלומר, העד לא ראה את המוות אלא מעיד על מקרה שמבחינה סטטיסטית צפוי להסתיים במוות, כגון שהאדם נכנס לגוב אריות או למים עמוקים] – אין משיאין את אשתו, שאין מעידים על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.
מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו. ואם ניטל אחד מאלו, אף על פי שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו, אינם כלום, דחיישינן לשאלה [אנו חוששים שהמת שאל את החפצים מאדם אחר].
אין מעידין עליו אלא אם כן מצאוהו שלושה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלושה ימים אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה (שו"ע אבן העזר, סימן יז).
הלכות אלה ושכמותן מקשות על קביעת מותו של אדם במקרי אסון ומקרי חירום, ולא בכדי הקדישה ספרות השו"ת ההלכתית מאות רבות של "תשובות" למצבים מורכבים.
טביעות אצבעות ומרשמי שיניים
לולא דמסתפינא הייתי אומר שאם לנגד עינינו לא הייתה מצויה אלא הפסיקה הקדומה בלבד, הרי שהיה כמעט בלתי אפשרי לזהות רבים רבים מהחללים, חיילים ואזרחים כאחד, ממלחמת חרבות ברזל. לא זה המקום לחזור ולהזכיר את הברבריות האכזרית של הפורעים, אך הכול כבר יודעים שגופות רבות, בהן לא מעט חלקי גופות, היו שרופות ומבותרות ומושחתות, ולכן בלתי אפשריות לזיהוי בהיכרות אישית. משמע, עד לפני כמאה שנה היינו בבעיה רצינית ביותר. חסד של אמת עשה עימנו בורא עולם, שהעמיד לרשותנו טכנולוגיות מדעיות מתקדמות לשירות ההלכה.
לפני כעשר שנים הוקמו בצה"ל "צוותי חליטה", שתפקידם לקבוע באופן סופי וחלוט את זהותו של המת. כל צוות כולל ראש צוות, דיין, משפטן, רופא שיניים, איש חקירות וזיהוי חללים, וכן מזכיר. הם עוברים בקפידה על מכלול אמצעי זיהוי רלוונטיים, בודקיפ שהם אכן מספקים – הלכתית, משפטית וציבורית – ואז קובעים אם "פלוני" הוא הוא החלל שלנגד עינינו. קביעת הצוות מובאת לפני הרב הצבאי הראשי לצה"ל, שכן על פי החוק הוא הגורם שחתימתו מאשרת זיהוי חלל. בשל עיסוקיו הרבים של הרבצ"ר בעיתות חירום לא מתאפשר לו להקדיש ימים ולילות למשימה זו; לא כן הצוותים ש"משועבדים" למשימה זו ברצף, ממש ללא הפוגה. הרבצ"ר מעיין אפוא ובודק בקפידה את מסמך צוות החליטה ואת ההנמקות, ולאחר שמשתכנע – חותם.
ארבעה אמצעי זיהוי עיקריים עשויים לעמוד לרשות צוותי החליטה: 1. טופס 246 – זיהוי בהיכרות אישית; 2. טביעת אצבעות; 3. מרשם שיניים; 4. די־אן־איי.
לראשון כבר התייחסנו. השני מתבסס על לקיחת טביעת אצבעות מכל מתגייס בשלב החיול, והשוואת טביעת אצבעות של חלל שלנגד עינינו עם אותן טביעת אצבעות מקוריות. גם השלישי מבוסס על הליך דומה: השוואת מרשם שיניים של החלל שלנגד עינינו לעומת מרשם שיניים שנלקח מחייל בשלב הגיוס, ואשר יש השערה שהוא הוא. מעין זה גם הרביעי – השוואת שתי דגימות די־אן־איי, קדומה (A.M – ante mortem) ועכשווית (P.M – post mortem).
מהו הביסוס ההלכתי לשלושת האמצעים הביומטריים? מיותר לומר שהסוגיות התלמודיות הקדומות לא נתנו דעתן הישירה לאמצעים אלה, ולכן נזקקו פוסקי העת החדשה לבחון אותן אליבא דהלכתא. הראשון בהם היה טביעת האצבעות, אמצעי המוכר זה למעלה ממאה שנים בעולם המדעי והמשפטי, והשתכלל עם הזמן יותר ויותר. ההלכה, שמטבעה היא שמרנית ומהלכת עקב בצד אגודל, הציבה תחילה סימן שאלה ביחס לקבילוּת ההלכתית של טביעת האצבעות. ברם, זה כבר עשרות שנים שאמצעי זה אומץ בספרות ההלכתית.
כך למשל סיכם את הנושא הרב שלמה פישר, בשנת תשי"ט:
מסקנת הדברים היא, על דעת רוב הפוסקים – טביעת אצבעות דינה כסימן מובהק. מעתה… הואיל וטביעת אצבעות דינה כסימן מובהק, היא מועילה לכל הדברים שסימן מובהק מועיל ואינה מועילה במה שאין סימן מובהק מועיל… 1. לענין דיני נפשות… אין סימן מובהק מועיל… 2. לענין שאר עונשי הגוף מסתבר שדינם כדיני נפשות. 3. לענין הוצאת ממון מחזקתו קיימת מחלוקת הפוסקים. 4. לענין איסורין והיתר עגונה הריהו מועיל (נעם ב, עמ' ריא-רכב).
הכרעה זו הוסכמה על ידי רוב ככל הפוסקים, כפי שכתב בשעתו הרבצ"ר הרב גד נבון (דיני ישראל, ז): "לאור הבירור והמקורות שהבאנו, ולאחר שסקרנו את שיטות הפוסקים בענייננו, אין צל של ספק שיש לקבל את טביעות האצבעות כסימן מובהק וכהוכחה חותכת לזיהוי הרוג… עם כל התוצאות וההשלכות המשתמעות מקביעה זו". ומכאן שלענייני עגונה החמורים ניתן להתבסס על טביעת אצבעות.
אשר למרשם שיניים, כבר בעל "ערוך השולחן" הבחין בעניין זה בין שונות קטנה ורווחת ובין שונות מובהקת וחריגה:
שיניים גדולים באמצע לחי העליון, אפילו משונים קצת משארי בעלי שיניים ארוכים, הוה סימן גרוע, כיון דבזה המקום מצוי בכמה בני אדם שיניים גדולים, אמנם בשארי מקומות שיניים גדולים משונים, כמו בלחי התחתון או בפנימיות השינים, אם כיוון המספר והמקום בצמצום ומשונים הם הרבה משיני שארי אנשים, אפשר דהוי כסימן מובהק, ועכ"פ סימן בינוני ודאי הוה. ויש שכתב דנקב מפולש בשן הוי סימן מובהק, ולא נהירא לפסוק כן בזמנינו שנתרבה כאב השינים והרבה שינים נקובים בבני אדם… והכל לפי ראות עיני חכמים… (ערוך השולחן אבהע"ז יז, קעג).
העיקרון ברור אפוא, ואף יישומו. בהתאם לכך הכריע הרב עובדיה יוסף, שעמד בראש הרכב בית הדין להתרת עגונות מלחמת יום הכיפורים:
…וכ"ש כאן שיש סתימות או עקירות בכמה וכמה מקומות, ובצמצום המקומות, דהוי ליה כנקב יש בו בצד אות פלונית, וכבר האריכו האחרונים בכיו"ב… בצמצום המקומות בדיוק, למעלה ולמטה, וצד ימין ושמאל, נראה דדמי לנקב יש בו בצד אות פלונית… ואף בזמן הזה דשכיחי נקבים בשיניים, מכל מקום בצמצום המקום יש לומר דחשיב סימן מובהק… במרשם השיניים שיש הרבה סתימות ועקירות, ובצמצום המקומות, נראה דחשיב כסימן מובהק (שו"ת יביע אומר חלק ו, אבן העזר סוף סימן ג).
לכן, מרשם שיניים "איכותי" – כלומר כאשר שמצבור טיפולים, מבנה לסתות, מנח שיניים, טיפולי שורש, מצב שיני בינה וכו' יוצרים אפיון ייחודי – עשוי לשמש סימן מובהק לזיהוי חלל.
בעקבות פיגועי התאומים
האמצעי האחרון בסדר הכרונולוגי אך משמעותי מאוד בהליכי הזיהוי, הוא ה־DNA. ממצא זה נדון הלכתית רק בעשורים האחרונים, ופסיקה ראשונית משמעותית קיבלה אותו במידה חלקית. כך נכתב בשעתו מטעמם של הרב שמואל ווזנר והרב נסים קרליץ, תוך התייחסות להשלכות שונות:
א. האם אפשר על סמך בירור זה לקשר בין חלקי גופה ולקוברה בקבר אחד – אפשר לעשות כן, מאחר ואין בקביעה זו זיהוי של הנעדר אלא החלטה שהחלקים שייכים לאדם אחד.
ב. האם אפשר על סמך בירור זה לזהות גופה, ועל פיו ינהגו הקרובים דיני אבילות – יש להבדיל בין נשוי לבין רווק. ברווק אפשר לנהוג דיני אבלות על סמך בירור זה, בין אם הבירור על ידי בדיקת דנ"א מאותו אדם שהיא אמינה יותר ובין אם הבדיקה מהורים או צאצאים. בנשוי, שאם ינהגו דיני אבלות יש לחוש שיתירו את האשה להינשא, אין לנהוג דיני אבלות אלא על פי הוראת פוסק מוסמך.
ג. האם לקבוע ממזרות על סמך אי התאמה בין אב לבנו – אין לקבוע ממזרות על סמך בדיקה זו, אף שמבחינה מדעית אי התאמה הוא בירור מוחלט.
ד. האם אפשר לקבוע על אדם שהוא יורש או אינו יורש על סמך בדיקה זו – אם לא ידוע על יורשים לאדם זה, ובא אדם לדרוש את הירושה על סמך בדיקה זו, מכיון שאינו מוציא ממון משום מוחזק אפשר לסמוך על בדיקה זו… אבל אם יש יורשים מוחזקים ובא אדם ואומר שהוא יורש ללא הוכחות ורק על סמך בדיקה זו, אי אפשר להוציא ממון מהיורשים המוחזקים…
ו. האם אפשר להתיר עגונה מכבלי העיגון על סמך בדיקה זו – יש להבדיל בין בדיקת דנ"א שיש התאמה בגוף האדם מעצמו לעצמו, או שיש התאמה בין גוף האדם הנעדר לבין שני ההורים וצאצאים. בדיקה בגוף האדם מעצמו לעצמו הינו יותר מגדר סימן בינוני וקרוב לסימן מובהק, אבל אין לסמוך אך ורק על בדיקה זו אלא אם כן יש רגליים לדבר וצדדים נוספים ע"פ הלכה. אכל בדיקת דנ"א שנעשית ההתאמה בין גוף הנעדר ובין הורים או צאצאים, אינו יותר מגדר סימן בינוני בלבד (הרב י"א לוינזון, סוגיות בהלכות צבא ומשטרה, עמ' שטז-שיח):
ואולם, פיגועי התאומים ב־11 בספטמבר 2001, והחשש לעיגון נשים יהודיות שבעליהם שהו בבניינים, הביא פוסקים רבים ליתר העמקה בהיבט המדעי ומתן אישוש הלכתי לאיכות הממצאים. האמת היא שאפשרות תיאורטית כזו של שינוי ביחס ההלכה לדי־אן־איי נצפתה מראש על ידי הרב שלמה זלמן אוירבך: "אם הבדיקה הזאת מפורסם ומקובל בכל העולם על ידי הרבה ניסיונות ברורים לדבר אמת וברור, מסתבר שגם מצד ההלכה אפשר לסמוך על זה" (נשמת אברהם, אהע"ז, ד). שעה שאכן כך קרה, הפסיקה חודדה מחדש.
במאמר שפרסם הרב זלמן נחמיה גולדברג בהקשר זה, הוא כתב דברים ברורים וחד־משמעיים:
בדיקת דנ"א – נראה שנחשבת כסימן מובהק, שהרי כאמור לעיל הסיכוי למציאת אדם בעלי סימני זיהוי דומים הוא אחד מתוך עשרה ביליון [מיליארד]… ההבדלים המתגלים בבדיקת דנ"א הם מגדולתו של הקב"ה, שאף שנברא אדם יחידי, עם כל זה יש לכל איש ואיש סימני דנ"א שונים משאר אנשי העולם וניתן להתיר אישה על סמך בדיקה זו (תחומין כג, עמ' 116, ועוד).
כך גם הכריע הרב משה שטרנבוך: "ניתן להסתמך על בדיקה זו כבירור ודאי לכל דבר וענין" (רץ כצבי א, עמ' תקיט). כך גם הרב אשר וייס: "נראה ברור דבדיקת דנ"א דינה כסימן מובהק… ולגבי עגונות מפורש להדיא דבסימן מובהק… מתירין אשה לנישואין ומוציאין אותה מחזקת אשת איש… ומשום כך נראה להלכה דיש לסמוך על בדיקה זו בכל הנוגע להוצאת ממון, בין לגבי דיני ירושה ובין לגבי חיוב מזונות… ופשוט שיש לסמוך על בדיקה זו גם לגבי דיני קבורה ואבילות" (רץ כצבי שם, עמ' תקלה-תקלז). דברים דומים כתבו פוסקים נוספים.
בחרדת קודש
עם תחילת מלחמת חרבות ברזל הנחה הרבצ"ר כי אף שמעיקר הדין ניתן היה להסתפק באמצעי ביומטרי איכותי אחד, השאיפה תהיה לשני אמצעים ביומטריים, ובלבד שהדבר לא יעכב את יידוע המשפחה ואת עריכת הקבורה. כך אכן פעלנו. רוב חללי צה"ל זוהו בשני אמצעים. במקרי המיעוט שבהם היה רק אמצעי איכותי אחד, נעשו מאמצים לחזק ולאשש את הזיהוי בעזרת אמצעים נלווים ותומכים – כדוגמת דיסקית צוואר ודיסקיות נעליים, חפצים אישיים ייחודיים שעל החלל, שבצ"ק (טופס שיבוץ קרבי) וכדומה.
כראש צוות יכול אני להעיד שמיים וארץ שהצוותים עבדו ועודם עובדים בחרדת קודש, כדי שלא תצא מתחת ידינו ולו גם קביעה אחת קודם שהצוות השתכנע פה אחד שהזיהוי נמצא ברף של 100 אחוזי ודאות. לנגד עינינו צרובה תודעה ברורה שמלאכת קודש זו היא "יקרא דמותא" – כבוד החלל, אך לא פחות מכך היא גם "יקרא דחיי", של המשפחות שאיבדו את היקר מכול.
