לפני פחות משנה כתבתי במוסף זה על "משבר העשור השמיני" (גיליון 1329). תיארתי אז כיצד ההיסטוריה מלמדת אותנו שמדינות בעשור השמיני לחייהן נוטות לגלות סימני פירוק וערעור: הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה התפלגה לאחר 73 שנים, והממלכה החשמונאית נכבשה בידי רומא כתוצאה ממשבר פנימי ומלחמות אחים בשנתה ה־75. גם מלחמת האזרחים בארצות הברית פרצה בשנתה ה־85, והתפרקות ברית המועצות קרתה בגיל 71. אלה אינן הדוגמאות היחידות, אבל די בהן כדי ללמד שמדובר בתופעה היסטורית חוצת משטרים ותרבויות.
משבר העשור השמיני נעוץ בדרך כלל במחלוקות זהותיות בדבר אופייה ודרכה של המדינה. בעשור זה מגיעים להנהגת המדינה בני הדור השלישי למייסדיה. לצד המורשת הלאומית המשותפת, הם מחויבים גם לזהות הפרטיקולרית של הקבוצה החברתית שממנה באו. בעשור השמיני המדינה נתפסת כדבר "מובן מאליו", וכך מרבית האנרגיה מושקעת בעימותים הפנים־לאומיים על פני חיזוק חוסנה של המדינה כלפי חוץ.
עימותים חברתיים וזהותיים פוקדים מדינות רבות, ואולם כאשר החברה צריכה להתמודד בו־זמנית עם מתחים פנימיים בלתי נסבלים ועם מצב ביטחוני מסוכן, החשש לקיומה של המדינה עולה. ההיסטוריה הטרגית של יוון וצרפת במחצית הראשונה של המאה ה־20 צריכה לשמש עבורנו תמרור אזהרה לא רק למה שיקרה ב"שש אחרי המלחמה", אלא גם בקביעת יעדי המלחמה וניהולה.
לקחי יוון וצרפת
יוון המודרנית נוסדה בשנת 1832, לאחר מלחמת עצמאות ארוכה. למן הקמתה היא הייתה מפולגת בין זרמים ליברליים בעלי נטייה מערבית, לאריסטוקרטיה שמרנית שנטתה למלוכה. ערב מלחמת העולם הראשונה, העימותים הזהותיים התפתחו למחלוקת מדינית ופוליטית שקרעה את יוון: האם עליה להצטרף למעצמות ההסכמה (צרפת, אנגליה, רוסיה) כפי שרצה ראש הממשלה, אֶלֶפְתֶרִיוֹס וֶנִיזֶלוֹס, שייצג את החוגים הליברליים, או שמא יש לתמוך במעצמות הציר, כפי שטענו החוגים השמרניים והמלוכניים ובראשם המלך קונסטנטינוס הראשון.
לא למותר לציין שהמחלוקת הייתה גם אישית, ושני ראשי המדינה ואוהדיהם תיעבו אלה את אלה. המשבר הגיע לשיאו כאשר בולגריה, שהשתייכה למעצמות הציר, פלשה ליוון באוקטובר 1915, ואולם המלך היווני אסר על הצבא להתנגד לבולגרים. בתוך מספר חודשים ארגן ראש הממשלה וניזלוס את כוחותיו והכריז על הקמת "הממשלה הזמנית להגנת האומה היוונית" בסלוניקי. יוון התחלקה למעשה לשתי מדינות. תקופה זו מכונה ביוון "הקרע הלאומי" (אתניקוס דיכסמוס).
גם לאחר המלחמה והשבת המלך לכיסאו, לא הצליחה יוון להתאושש מהמחלוקת הפנימית. קווי השבר הזהותיים שינו צורה לאורך השנים, אבל המשברים הפוליטיים והחברתיים הובילו להקמת דיקטטורה פרו־פשיסטית, למלחמת אזרחים קשה, דמוקרטיה רעועה ומשטר צבאי. רק באמצע שנות השבעים התייצב ביוון משטר דמוקרטי־מערבי. ועדיין, גם כיום, יותר ממאה שנה לאחר המלחמה הגדולה, "הקרע הלאומי" עודנו מטיל את צילו על יוון.
הדוגמה השנייה מוכרת יותר, וטרגית הרבה יותר לאנושות ולעם היהודי. בשנת 1870 הוקמה הרפובליקה השלישית של צרפת על חורבות המשטר הישן. מראשיתה הייתה הרפובליקה מפולגת בין תומכי דמוקרטיזציה וליברליזם לתומכים בהשבת המלוכה. למרות זאת הצליחה צרפת להיעשות לאימפריה צבאית, כלכלית ותרבותית. במלחמת העולם הראשונה נשאה צרפת בעיקר הנטל, ולאחר המלחמה התקבע מעמדה כאימפריה עולמית. ערב מלחמת העולם השנייה נחשב הצבא הצרפתי לחזק בעולם.
ואולם, המתח החברתי הביא איתו חוסר יציבות פוליטית. בשנות השלושים, תוחלת החיים הממוצעת של כל ממשלה הייתה כחצי שנה בלבד. חוסר היציבות, יחד עם פרשיות שחיתות שונות, הביאו להמשך הקיטוב בין הימין, שגילה אהדה ברמה מסוימת להיטלר ולפשיזם, ובין השמאל. עם זאת, צרפת נכנסה למלחמת העולם השנייה כמדינה מאוחדת. לאחר הפלישה המפתיעה של גרמניה הנאצית דרך הארדנים, הצבא הצרפתי לא הצליח להתאושש ועד מהרה התגלו בקיעים בהנהגת המדינה והצבא. הוויכוחים בין הפטריוטים הצרפתים ובהם לאון בלום, פול ריינו ושארל דה־גול, ובין התבוסתנים בהנהגת פיליפ פטן, הרסו את הצבא והביאו לכניעת צרפת על כל המשתמע מכך.
בין יום כיפור לשמחת תורה
מדינת ישראל נוצרה בסערת מלחמת העצמאות, ללא הסכמה גורפת ומפורטת על ערכיה ודרכה. לאחר הרגע הנדיר של הכרזת העצמאות לא הצליחו נציגי הציבור בכנסת ישראל לכונן חוקה מוסכמת. חלק מהמחלוקות היו קיימות עוד בתקופת היישוב, כגון שאלות דת ומדינה, השיטה הכלכלית הרצויה וכיוצא בזה, וחלקן התחדשו רק עם הקמתה כגון השסע העדתי, היחס לאזרחי ישראל הערבים ועוד. עם זאת, המסגרת הפוליטית החזיקה מעמד באופן סביר עד לפני ארבע שנים. או אז נקלעה המדינה לחוסר יציבות פוליטית שנבע משאלות אישיות – סביב אישיותו של ראש הממשלה – וזהותיות.
ההכרעה במערכת הבחירות האחרונה, שהתרחשה רק לפני כשנה, לא הביאה איתה יציבות אלא הפכה את המשבר הפוליטי (שלכאורה נפתר) לשבר חברתי־זהותי. המחלוקת סביב הרפורמה המשפטית ניקזה אליה את מרבית קווי השבר בחברה הישראלית: שמרנות מול ליברליות, דת ומדינה, שסע עדתי (ישראל הראשונה וישראל השנייה). כל אחד מהצדדים הצליח לגייס המונים רבים לתמיכה או התנגדות; עדות ברורה לעוצמת הקיטוב החברתי ולמעורבות האישית־רעיונית של אזרחים רבים.
חוסר היציבות הפוליטית יצר אפוא שבר חברתי, וזה הוליך למשבר חוקתי מתפתח כאשר בג"ץ דן בתקפותם של חוקי היסוד בנושא נבצרות ראש הממשלה ועילת הסבירות. המתח החברתי האדיר שהצטבר החל להידרדר לעימותים אלימים. אמנם גם קודם לכן נרשמו מדי פעם עימותים ויריבויות בשולי הפגנות הענק, אבל ביום הכיפורים האחרון זה היה אחרת. העימות הזהותי־תרבותי על עיצוב המרחב פלש ליום הכיפורים. הללו חשו שמעט האוויר החופשי שעוד נותר נלקח מהם, והללו הזדעקו נוכח חילול השם והיום. קללות, נאצות ומחיצות, בכי ודמעות. כך נראתה ספינת השוטים שבה חיינו עד שמחת תורה בשעה 6:29.
אינני סבור שחמאס היה זקוק למשבר החברתי כדי לפתוח במלחמה ואפילו לא כדי לקבוע את עיתויה. הרצון לחסל את מדינת היהודים נותר בעינו מאז הקמת הארגון. ואולם עבור החברה הישראלית יצרה המלחמה רגעים נדירים של אחדות. עמית סגל שיבח את "אחים לנשק" על הירתמותם המופלאה לטובת תושבי העוטף, איש השמאל יאיר גולן נעשה לגיבור שעלילותיו מסופרות באתרי המגזר, ועוד כהנה וכהנה. האחדות החברתית שצמחה מלמטה, מבין טורי הלוחמים ושורות הקברים, הצליחה לחלחל עד כנסת ישראל. בתום חמשה ימים יגעים ועמוסי בשורות רעות הוקמה ממשלת חירום. גם אם זו איננה ממשלת אחדות, היא לפחות עונה לכמיהה לערבות הדדית ושותפות בעול המלחמה.
הקרע שב ומרים את ראשו
עם זאת, יש לשים לב שמרכז הכובד של האחדות הכפויה הוא הכאב, הסבל, הצער והיגון. אלו המניעים של החמ"לים האזרחיים וההתנדבות הבלתי פוסקת. המוקד השני של האחדות הוא כוחות הביטחון שבשטח. על אף הביקורת על מנהיגי הצבא וראשי זרועות הביטחון, החיילים הלוחמים מול פני האויב הם "הילדים של כולנו". מכאן התרומות הבלתי פוסקות לחיילי צה"ל, החל מארוחות חמות ועד אפודים קרמיים וציוד לחימה מתקדם.
דא עקא, זוהי אחדות חלקית בלבד שמתייחסת לעבר ולהווה, אך אין בה הסכמה או התייחסות לעתיד הקרוב, שלא לדבר על העתיד הרחוק. זוהי ברית גורל במובנה המצומצם ביותר, ללא ברית ייעוד. כבר עתה ניטש ויכוח על יעדי המלחמה ודרכיה. אלה אינן מחלוקות "מקצועיות" גרידא, אלא השלכה של השסעים האידיאולוגיים לתוך קבינט המלחמה. השאלה הדוחקת ביותר היא כמובן מהם יעדי המלחמה. מחד גיסא, חלקים בממשלה ובציבור מביעים שאיפה ליצור "נוף לים" לקיבוצי העוטף ולבנות מחדש את גוש קטיף. היו אף מי שהציעו להעביר את אוכלוסיית עזה, כולה או חלקה, לתחומי מצרים. מאידך גיסא, מטרות המלחמה כפי שהן מוצגות כעת אינן כוללות שיבה לגוש קטיף. בציבור הרחב יש מי שמאיימים כי כהורים לחיילים הם לא יסתפקו בפחות מהקמת התנחלויות חדשות, ואילו אחרים מביעים חוסר נכונות מוחלט לשוב ולשתות מ"הים של עזה".
ואולם לא רק מטרות המלחמה אלא אפילו הוויכוח על דרכי המלחמה משקף את מלחמת התרבות שהתחוללה כאן עד לאחרונה. העימות סביב שאלת היחס בין המחויבות לשחרור החטופים והשבויים ובין הרצון למגר את חמאס התפרץ באופן נוקב ומדכא סביב פגישותיו של ראש הממשלה עם משפחות החטופים. הללו קראו לעשות כל מאמץ לשחרור החטופים גם במחיר השעיית הלחימה, והללו הכריזו בצער ובגבורה שהם מוכנים לשלם את מחיר חייהם של בני משפחתם למען הניצחון. הוויכוח נמשך בהפגנות למען החטופים, שבחלקן נעשו להפגנות מחאה נגד ראש הממשלה, ולעומתן בדברי השר עמיחי אליהו, ששאל "למה החיים של החטופים, שאני מאד רוצה שישחררו אותם, יותר חשובים מהחיים של החיילים, או מהחיים של האנשים שיירצחו אחר כך". לתוך הוויכוח השתחלו כל המילים והמונחים שליוו אותנו בחודשים האחרונים: הפרוגרס, נשמת האומה, קיצוניים, מטורפים, מוסריות מזויפת ועוד.
לאחרונה הסתבר שגם הקרע הדתי־זהותי שהתפרץ ביום הכיפורים הרים את ראשו. לאחר שבמשך כמה ימים הוטחו באורית סטרוק טענות שהיא מנסה לנצל את מצבם הקשה של קיבוצי העוטף כדי ליישב שם בהמשך גרעינים תורניים, היא פרסמה הכחשה גורפת בכתב ובעל פה. אינני יודע כמה מבין אנשי התנועה הקיבוצית וקיבוצי הנגב המערבי מאמינים לה; אווירת החשדנות והשנאה סביב דרכי השיקום תוסיף כנראה ללוות אותנו בחודשים הקרובים.
המחלוקות הללו, שמשלבות חזון ומעש, אידיאולוגיה ופרקטיקה, שזורות היטב בשאלת האשמה, שאף בה החלו רבים לעסוק. מצד אחד דוברי הימין לגווניו משמיעים חזור והשמע שאוסלו וההתנתקות הם אם כל חטאת. לטענתם, השמאל הפגין חוסר יכולת להבין את השכונה האלימה שבה אנו חיים, והניסיון לחיות במזרח לפי ערכי המערב איננו אפשרי. לשיטתם, ראשי מערכת הביטחון נכנעו לרוח הפרוגרס והמוסר הליברלי, שהמיטו עלינו את אסון שמחת תורה. מנגד טורחים להזכיר תומכי האופוזיציה בכל אולפן שידור שאדם אחד בלבד עמד בראש המדינה במשך כארבע־עשרה שנים, כמעט ללא הפסקה. הוא שמינה את המטכ"ל ובחר את ראשי זרועות הביטחון, והוא שהחליט לחזק את חמאס כדי שלא יצטרך ליישם את הכרזתו בנאום בר־אילן בדבר שתי המדינות.
האם שורות הקברים האחידות של הנופלים והנרצחים, שבאו מהעיר והכפר, מההתנחלות ומהקיבוץ, יכולות ליצור את האחדות בימים שלאחר המלחמה? האם המוות למען החברים והמולדת יחולל אחווה בין החיים? לא בהכרח. ראשית, חיפוש האשמה בהתאם לקווים האידיאולוגיים עשוי למנוע כל שיח ופשרה, שהרי דם אחינו מונח כביכול על ידי יריבינו. ההצבעה על מחוללי האסון מלווה בתחושת ביטחון של כל צד שהמלחמה והאסון מוכיחים את צדקת דרכו שלו ואת מחדלו ועיוורונו של האחר, וממילא לא ניתן להתפשר עם אותן עמדות ואנשים שהביאו עלינו את המלחמה. גדולה מזו וקשה מזו: בני המשפחה, החברים והמכרים שנרצחו ונפלו, האמינו, הגשימו וקיוו לחזון מסוים שאינו עולה בקנה אחד עם זה של חבריהם לנשק ולמוות. משיידומו הדי הקרב תעלה תחושת החובה להמשיך את דרכם ולהחיות את אמונתם כפי שאנו, שנותרנו, מבינים אותה.
להניח לאוטופיות
האם "קללת העשור השמיני", שפקדה את עמנו פעמיים, כמו גם עמים אחרים, ניתנת להסרה? תקדימים היסטוריים אינם נבואה אלא תמרור אזהרה, כפי שאבחן פרופ' מיכאל הרסגור. הבחירה נתונה בידי כל אדם וקבוצה כיצד לנהוג נוכח תהפוכות ההיסטוריה.
דומני שהדבר הראשון שעלינו ללמוד ממלחמה זו הן ענווה וצניעות. הרבה אמונות ותובנות קרסו יחד עם פריצתה של גדר המערכת בידי מחבלים בני מוות. הדבר החשוב ביותר שהבנו באותן שעות ורגעים הוא שדבר איננו מובן מאליו. ההנחה שליוותה אותנו בחודשים האחרונים, כאילו אנו יכולים להמשיך ולהילחם את מלחמות היהודים, שכן המדינה והחברה חסינות מפגיעה, הוכחה כבלתי נכונה. גם לאחר שבעים וחמש שנים, מדינת היהודים איננה מובנת מאליה. אינני סבור שהמלחמה הוכיחה את צדקת הדרך של מי מהצדדים (אף שיש רבים הבטוחים בכך). הדבר הברור היחיד הוא שעלינו להגדיר ביחד את דרכנו: מאין באנו ולאן אנו הולכים.
מאין באנו: כל חברה זקוקה לסיפור מכונן, שמסביר את עברה ומנחה את יעדיה וייעודה. בעשורים האחרונים, קבוצות שונות בחברה הישראלית מספרות לעצמן סיפור שונה למדי על השיבה לארץ, הציונות והקמת המדינה. מחד גיסא, זרמים מסוימים בשמאל כרסמו בנרטיב הציוני. בחלקים מן האקדמיה הישראלית התנועה הציונית לא נתפסת עוד כתנועת שחרור לאומי, אלא כשלוחה של הקולוניאליזם המערבי. מנגד, בציונות הדתית פשתה מגמה של עמעום ודחיקה לשוליים של הציונות החילונית־לאומית, ואת מקומם של הביל"ויים החליפו תלמידי הגר"א. במרחבים אחרים של השיח הציבורי, עוולות שנעשו במכוון או בשוגג בשנות היישוב והעליה ההמונית, זכו לבולטות רבה. אלטלנה, הדי־די־טי ופרשת ילדי תימן נעשו לתו הזיהוי של ההגמוניה האשכנזית־חילונית, במקום דגניה והפלמ"ח.
עלינו לשוב ולכתוב את הסיפור המשותף שלנו. ייתכן מאוד שכבר עבר זמנה של היומרה לסיפור משותף ומאוחד. כור ההיתוך הותך בעצמו מהחום הרב של המתחים החברתיים שהתכנסו לתוכו. עם זאת, עלינו ליצור מנגנונים שיבטיחו היכרות עם הסיפורים של הקבוצות השונות, ימצו את המכנה המשותף של הסיפורים, ואף יציעו גשרים זהותיים בין הקבוצות וסיפוריהן. בהקשר זה יש לשקול מחדש את ההפרדה במערכת החינוך בין זרם החינוך הממלכתי והממלכתי־דתי. האמנם יש צורך בתוכניות לימודים שונות בכל מקצועות הזהות? האם לא ניתן לכל הפחות ליצור מסגרות משותפות להכשרת מורים? גם אם ההפרדה הזו תישמר מטעמים כאלו ואחרים, יש לבנות גשרים וצמתים בין מוסדות החינוך ותוכניות הלימודים, כדי ליצור לכל הפחות אגודת סיפורים שמתכנסת לספר אחד.
ולאן אנו הולכים: צידו השני של "הסיפור" הוא האוטופיה – השאיפה לגאולה ש"תסגור" את הסיפור ותביא אותו לסופו הטוב. הציונות הכילה אוטופיות שונות, ואולם התנועה הציונית עצמה על מוסדותיה המרכזיים לא התחייבה מעולם לאוטופיה פרטיקולרית, אלא הקדישה את מאמציה כדי לממש "תקווה לשעה זו": יצירת מסגרת מדינית שבה יוכלו הקבוצות השונות לשגשג. ואולם, לאחר העשורים הראשונים למדינה נטו קבוצות שונות בחברה הישראלית להביא את ההיסטוריה לקיצה, על ידי מימוש החזון האוטופי. שלום עכשיו, גוש אמונים וממשיכיהם הם שני צדדיה של השאיפה האוטופיסטית ל"קץ ההיסטוריה" ו"אחרית הימים". אין אפשרות ואין טעם למנוע או להדחיק שאיפות ותקוות; אדרבה, זהו הכוח המניע של הקיום האנושי. ואולם עלינו לשוב ולהגדיר יחד מהי "תקוותנו לשעה זו", מתוך הבנה שמימושן המיידי של האוטופיות הפרטיקולריות מאיים על קיומנו המשותף.
לבסוף, אין מקום להניח שגם תהליכים חברתיים־תרבותיים אלו יעברו על מי מנוחות, ועוד פחות מכך ההחלטות המדיניות והביטחוניות הקשורות בהן. כיוון שכך, עלינו ליצור מנגנוני הכרעה מוסכמים. במידה רבה, הרפורמה המשפטית וההתנגדות לה עסקו בשאלה זו. במהלך חודשי המאבק הסתבר שמנגנוני המשטר הדמוקרטי שלנו אינם חזקים דיים כדי לאפשר הכרעות דרמטיות. אי לכך, נצטרך לשוב ולהתכנס וליצור מנגנונים מוסכמים להכרעה, שלא ייקבעו חד־צדדית אלא יהיו מקובלים על רובו הגדול של הציבור.
בימים אלו אנו חווים יחד של ברית גורל שכמעט נעלמה מחיינו, ושבה ונכפתה עלינו בבוקר שמחת תורה. את ברית הגורל הזו יש לתרגם ולהפוך לברית ייעוד. שומה עלינו להצמיח יחד חזון חדש ודרך חדשה. רק מתוך הקשבה לצד השני ושזירה של החזונות והרצונות השונים, נוכל להיות ראויים לקורבנם של המתים, שבמותם ציוו לנו חיים.
