אם הייתי שואל מה המקום שהכי מסמל את החיבור העמוק שלנו לארץ, אני מניח שמעטים מאוד היו עונים לי: ארץ גרר. אבל כשהיינו מסיימים את שנת המדרשה החקלאית שלנו, שבה התחברנו עמוק לרגבי אדמת הארץ, את סיום השנה עשינו בראש תל גרר. מדובר במקום שמביא לידי ביטוי עוצמתי את הקשר שלנו לארץ.
ארץ גרר מזוהה כאזור הנגב המערבי: מקו קיבוץ נגבה ודרומה, בואך יישובי העוטף וערי הדרום – שדרות, נתיבות ואופקים. זהו האזור הדרומי ביותר בארץ שראוי להתיישבות חקלאית. סוואנות של עשבים עם אדמה טובה לחקלאות. ירוק חודשיים בשנה, ובשאר הזמן חום צהוב אינסופי. אפריקה. נחלי לס ענקיים מבתרים את השטח. בחלקם, כמו נחל גרר והבשור – מים זורמים. באחרים – מי תהום שבני האדם מגיעים אליהם עם בארות עמוקות.
כשעמדנו בראש תל גרר הסמוך לנתיבות, אמרתי לחבריה: זרקו לי את כל הסיפורים שעולים לכם על אברהם אבינו. הם ענו לי כבשן האש, שבירת פסלים, עקדת יצחק, לך לך מארצך, מלחמת המלכים. כולם סיפורים של תעוזה ומרד. ועכשיו, הייתי אומר, זרקו לי את כל הסיפורים שעולים לכם על יעקב אבינו. והם היו עונים: הריב עם עשיו, סולם יעקב, רחל ולאה, הקרב עם המלאך, מכירת יוסף. כולם סיפורים של מאבק מתמשך.
ועכשיו זרקו לי את כל הסיפורים שעולים לכם על יצחק אבינו. אמממממ, כאן צריך לחשוב לפתע. איזה סיפורים מכוננים יש על יצחק? העקדה? היא אמנם קרויה על שמו אבל הוא פסיבי שם לחלוטין. הברכות של עשיו ויעקב? גם שום הוא מובל ומתומרן על ידי יעקב ורבקה.
החקלאי היחיד
אכן, לכאורה, יצחק הוא אב "הסנדוויץ", בין אבא ובן שחייהם מאבק. דמות אנמית לכאורה. אבל אם מתבוננים בחטיבה המרכזית של סיפורי יצחק, רואים שיש ליצחק משהו שאין לאברהם ויעקב: הוא היחיד שמצליח להתחבר לאדמת הארץ, והיא מחזירה לו אהבה.
ורוב סיפוריו של יצחק מתרחשים בארץ גרר.
בגרר, ככל הנראה, נולד יצחק, שכן אברהם "יושב בגרר בעת ההיא". בגרר יצחק גדל, ושם הוא שכן: "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר". בגרר גם זוכה יצחק להתגלות הראשונה מאלוהיו, התגלות שלימים תהיה המהות המרכזית של חייו – לא לצאת מהארץ:
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל.
ואכן, יצחק מוסר את נפשו על הארץ. בניגוד לאביו ובנו, הוא לא עוזב את הארץ גם כשקשה וגם כשיש רעב. משום כך זוכה יצחק לראות בגרר ברכה גדולה. הארץ מחזירה לו אהבה:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.
מכל האבות, יצחק הוא החקלאי היחיד. הוא לא רק רועה צאן אלא גם זורע, עושה חקלאות, ורואה בכך ברכה. בגרר הוא חופר את בארות אבותיו, מעמיק לחפור ומוצא ברכה גדולה. יצחק מגיע לעומקה של הארץ, למים החיים שלה:
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.
גבר של אישה אחת
לכן אני אוהב את יצחק אבינו. לכאורה הוא הפסיבי והמשעמם שבין האבות; פסיבי בבחירת אשתו, פסיבי בעקדתו, פסיבי בברכות בניו. יצחק כל כך מצומצם… והנה פלא, יצחק הוא הראשון בתנ"ך שעליו נאמר מפורשות שהוא אוהב:
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ;
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו;
וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב.
יצחק אוהב את אשתו, אוהב את בניו, ואפילו טורחים לספר לנו שהוא אוהב אוכל טעים. אברהם מסתובב ונלחם בכל העולם, יעקב נאבק והולך ויוצא ומחפש. ויצחק? צר עולמו כעולם נמלה, לא יוצא מהארץ, מבלה את רוב חייו במרחב הצר שבין גרר לחברון. אין לו כמה נשים כמו שאר האבות, אלא רק אישה אחת שאותה הוא אוהב בכל מאודו ורק ארץ אחת שממנה הוא מסרב לצאת.
זהו יצחק המפויס. יצחק שמפייס את אחיו ישמעאל שנדחה, כשהוא מביאו מבאר לחי רואי; יצחק שמפויס עם אביו העוקד; יצחק שאוהב את אשתו ובניו וארטיק וסוכריות ותות גינה; יצחק העיוור שהצליח לראות מה שלא ראו אבותיו, שמכוח הצמצום הצליח להגיע לעומקים שלא זכו להם שאר האבות.
ארץ גרר היא המקום שבו התגלה עומק האהבה לארץ הזאת, המקום בו התגלה שמי שמוסר עצמו על הארץ גם כשקשה – זוכה לגלות בה ברכה רבה ובארות מים חיים.
