הסיפור מתחיל בסתם הכחשת טרור שגרתית. עורך הדין אמל עוראבי, שגם מגיש פינות בתאגיד מדי פעם, צייץ בדף הטוויטר שלו: "רק רציתי להגיד לכם שהיום בית משפט בישראל גזר עונש של 12 שנה על ילדה פלסטינית בת 14 משיח' ג'ראח". הוא לא טרח לציין את הפרט, החשוב למדי, שהילדה האומללה נשלחה לעונש המאסר הזה בגלל דקירת אישה יהודייה (שכנה משכונת שמעון הצדיק) לעיני ילדיה.
עוראבי הותקף מייד כמובן, ואז שלף טענה חדשה: "שכחתם לציין שמדובר בסכין מפלסטיק והאישה לא נפגעה". הנתון התברר כשקרי, כעבור כמה שעות עוראבי מחק את הציוץ והתנצל, וכעבור כמה שעות נוספות מחק לגמרי את חשבון הטוויטר שלו. ועדיין נשאלת השאלה: מאיפה בעצם הוא שלף את הטיעון המוזר הזה? הוא סתם המציא אותו וחשב שאף אחד לא יעלה על זה?
ובכן, לא. העיתונאי אבישי גרינצייג שיתף צילום מסך שנשלח לו, ובו אדם כתב לעוראבי שאף אחד לא טורח לציין שמדובר בסכין חד פעמית, והוסיף שיש לו צילום של הסכין. אחרי שעוראבי נגס בפיתיון ופרסם (אפילו בלי לבקש תמונה של הסכין), האיש שהתכתב איתו לעג לו שהוא פרסם שקר, וכאמור שלח לגרינצייג את ההתכתבות המלבבת.
תשמעו. זה לא נורמלי.
למה עו״ד אמל עוראבי בכלל פרסם את החרטא ההזויה שהנערה דקרה את היהודיה עם *סכין חד פעמית*?
מתברר שמישהו ראה את הציוץ המקורי של אמל שהסתיר את העובדה שמדובר בנערה שניסתה לקרוא למוות יהודי. הבחור החליט להסתלבט עליו כבדיחה. הוא שלח לו שזו סכין חד פעמית
התוצאות: pic.twitter.com/atX93n1Vqk
— אבישי גרינצייג (@avishaigrinzaig) November 13, 2023
כמה אנשים לא ראו
עד כאן סיפור קטן על תמיכה במחבלת ועל פייק ניוז, נושאים שכבר גורמים לכולנו לפהק בימים אלו. אבל אני אסתכן בקבלת התואר משבית שמחות לאיד, ואגיד שההתכתבות עם עוראבי אמנם ראויה לדירוג 10/10 בסולם ההטרלות, אבל היא גם מעשה טיפשי ומזיק. עשרות אלפי אנשים ראו את הציוץ המקורי. כמה מתוכם ראו את התיקון וההתנצלות? כנראה רובם הגדול; אבל סביר להניח שלכל הפחות כמה אלפים פספסו את הפרט הזה. נצרף אליהם מי-יודע-כמה אנשים שנחשפו למידע הזה ובכלל לא נמצאים בטוויטר – למשל בווטסאפ או בשיחות רחוב – ונבין שמסתובבים בינינו היום כמה אלפי אנשים שעדיין חושבים שמדינת ישראל שלחה נערה לעונש מאסר ארוך על משחק בסכין פלסטיק.
המקרה הזה הוא לא דוגמה בודדת. כולנו נתקלנו לא מעט פעמים באנשים שמצטטים מידע שגוי לחלוטין, שהופרח לאוויר ברגע של קלות דעת או עבודה עיתונאית רשלנית, צוטט בידי "מקור אמין" והפך לאמת ידועה לכול. לפעמים המפרסם המקורי כבר הספיק להסביר שהוא טעה או פירש לא נכון, אבל הסיפור כבר הגיע להרבה מאוד אנשים שבכלל לא יודעים מה המקור שלו. הם רק יודעים, וסביר להניח שהידיעה הזו לא תשתנה לעולם, שפוליטיקאי מסוים שיקר, או שעיתונאי כינה איש ציבור בכינוי גנאי בלי לשים לב שהוא בשידור, או שנתונים של הפגנה נופחו בתקשורת, או שצה"ל או בית המשפט או המשטרה או השב"כ ביצעו מעשה אסור.
וכמו הרבה דברים שרעים בעיתות שגרה, בימי מלחמה פייק ניוז הוא דבר הרבה יותר גרוע. מכונת התעמולה של הצד השני עובדת חזק מאוד. נכון, יש בעולם הרבה מאוד אנטישמים שאפשר לספר להם כל סיפור והם יבלעו אותו, ונגדם באמת אין לנו מה לעשות, אבל יש גם אנשים שנמצאים בתחום האפור. סיפור שייזרק לחלל האוויר על עוול ישראלי יכול לתפוס את תשומת הלב שלהם.
תופעה דומה אך שונה הוא תמונות AI מרגשות כמו חיילים (עם שלוש ידיים) מחבקים תינוקות, או ילד עומד מול מצבה שכתוב עליה "אבא ואמא שלי" (כי מי לא יודע שזה כיתוב הגיוני מאוד למצבה), וסיפורים מוגזמים או חסרי מקור שמסתובבים ברשת, על גבורת חיילי צה"ל או אכזריות לוחמי חמאס. למען האמת, יש כל כך הרבה סיפורים אמיתיים משני הצדדים שאני בכלל לא מבין מאיפה נובעת המוטיבציה להמציא סיפורים חדשים, אבל הם מסופרים, וברגע שמתברר שזה פייק זו פגיעה במאמצי ההסברה של ישראל. כבר ראינו שאתם משקרים, אז למה שנסמוך עליכם?
יותר מאי פעם, בואו נשתדל לבדוק היטב את המידע שאנחנו מעבירים הלאה, ובטח שלא לזרוק לאוויר העולם מידע שגוי בכוונה. גם אם זה מצחיק.
