בשבתו כבית דין גבוה לצדק קבע בית המשפט העליון דיון בעתירות נגד חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הדיון נקבע לאחר ששלושה חברי כנסת הגישו נגדו עתירה בה לא מוזכרות טענות בנוגע להליך החקיקה. מכך נובע ששופטי העליון סבורים שנתונה להם הסמכות לבקר מהותית חוק יסוד משוריין שנחקק ברוב מוחלט של חברי הכנסת, שהוא מעשה החקיקה האיתן ביותר שיכולה הכנסת להעביר (מלבד חוקה שלמה משוריינת שתחליף את כלל חוקי-היסוד). לשם המחשה, חוק-יסוד: השפיטה שכונן את מערכת המשפט כולה, כולל מוסד בית-הדין הגבוה לצדק, איננו משוריין כלל וניתן לשנותו ברוב רגיל.
ומהי הסמכות שבחר המחוקק להעניק לבית-הדין הגבוה לצדק בחוק-יסוד: השפיטה? כדי לחסוך מבוכה למתראיינים בנושא זה, נביא את הנוסח הדרוש לדיון במלואו, מתוך סעיף 15 שם:
(ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.
(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק :
(1) לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין;
(2) לתת צווים לרשויות המדינה… לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול;
(3) לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין…
(4) לתת צווים לבתי דין דתיים…
משמע המושג 'סעד למען הצדק' היא תיקון של עיוות חמור ופוגעני, שנעשה שלא כדין, ורק עקב כשל כלשהו אשר אף ערכאה שיפוטית לא הוסמכה במפורש לדון בו. מכאן ועד להתערבות פוליטית במהותו של חוק יסוד משוריין, שהוא המבוא לחוקתה המתגבשת של מדינת ישראל, ישנו פער בלתי ניתן לגישור הגיוני.
אבל כמו במשל הצפרדע שאינה קופצת מן המים המתחממים לאיטם עד שמאוחר מידי, כך גם המחוקק הישראלי הורגל בהדרגה לכך שכל פעולה של הכנסת, כולל חקיקה ראשית, חייבת לעמוד 'במבחן בג"ץ' כתנאי ליישומה. סוף המעשה מעיד על תחילתו, והחלת 'מבחן בג"ץ' על חוקי יסוד מלמדת למפרע שהמהפכה החוקתית לא באמת נבעה מפרשנות מרחיבה של חוקי היסוד, אלא מזלזול מוחלט של בית המשפט העליון לדורותיו בעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ובהפרדת הרשויות.
סבירות, מידתיות, 'עקרונות היסוד של השיטה', ביטול דרישות העמידה, צמצום מתחם שיקול הדעת בתחום הביטחוני ובתחום יחסי החוץ, פרשנות מרחיבה מאוד של חוקי-היסוד נגד עמדתו המפורשת של המחוקק שחוקק אותם (חפשו את המילה 'שוויון' בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו) וכעת הגדשת הסאה בקידום תזת 'התיקון החוקתי הלא חוקתי', הביאו את מדינת ישראל אל סף משבר בין הרשות השופטת למחוקקת והמבצעת.
ישנם כמה תיקוני חקיקה שניתן לבצע לשם איזון באופן מידי ללא צורך לתקן את חוקי-היסוד. כך לדוגמה, הגיעה השעה לבטל את החריג התמוה לפיו שופטים פורשים בגיל 70 במקום בגיל 67, לשקול להקטין את מספר שופטי העליון ולקבוע שבג"ץ ישב רק בהרכב של כל שופטיו, (כפי שנעשה לדוגמה בארה"ב) צעד שיגרום לשופטים עצמם להחיל מחדש את דרישות העמידה, ועוד ועוד.
בדמוקרטיה מתוקנת, הפרדת רשויות לא נשמרת מלמעלה, אלא נוצרת בשיח ובפעולות מתמשכות בין הרשויות. אך בעשורים האחרונים הרשות השופטת של מדינת ישראל נטלה לעצמה כמעט כל סמכות אפשרית על חשבון שתי הרשויות האחרות, וכעת הגיע הזמן לאיזון.
