עשרה חודשים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות כתב ישראל הראל – מקים מועצת יש"ע ועיתון נקודה, ומי שגם עמד בראשם במשך שנים ארוכות – מאמר תוכחה שמופנה דווקא לקוראי עיתון המתנחלים. תחת הכותרת "תהליך ההתנתקות של מתנגדי ההתנתקות" ספד הראל לתנועת ארץ ישראל השלמה, על מגוון ראשיה הגלויים והמכוסים, וטען כי המחנה האמוני שמתיימר להמשיך את דרכם אינו ימין וגם אינו פוליטי. "עם היעלמם של אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה (…) וכאשר הליכוד הוא עתה שמאלה ממה שהעבודה הייתה אך לפני שני עשורים, הימין הפוליטי בארץ הולך ונכחד", כתב הראל בגיליון ראש השנה תשס"ה של נקודה. "למרות הצהרותינו שכל המפעל הזה הוא למען עם ישראל – וברמה העקרונית יכול להיות שכך הדבר – כל המאפיינים המעשיים שלו מראים שבפועל הוא מפעל של התרחקות, ושל התכנסות ביישובים סלקטיביים ובמערכות חינוך שהן סלקטיביות על גבי סלקטיביות. לכלל עם ישראל – גם זה שרוצה להסתפח אך 'אינו עומד בסטנדרטים' – אין כלל מקום ביישובים האמוניים, שהרי אינו דתי, ובוודאי לא במערכות החינוך שלנו". הראל סקר במאמרו מודעות דרושים ליישובים תורניים־לאומיים שמחפשים מועמדים לתפקידים שונים בהתאם להשתייכות המגזרית, וטען: "מה אומרת מודעה זו אם לא: גם בשעת צרה זו, שבה עלול לעלות עלינו הכורת בשל היותנו קהילות זעירות, יישובינו פתוחים רק לאלה שהם בדיוק, אבל בדיוק, כמונו".
הראל התייחס שם גם להיעדר מעורבות מצד המתיישבים בנושאי חברה ורווחה, והוסיף: "כיום חושדים בנו – ועל פי התנהגותנו זה די מובן – שעיקר מטרתנו הייתה הקמת יישובי איכות שבהם החברה היא אקסקלוסיבית, החינוך סלקטיבי שבסלקטיבי, ורשות הרבים תפורה בדיוק על פי מידותיו של חוג מצומצם. גם אחרון החברים שבוועדות הקליטה ידע שרק בהתיישבות המונית ניצור מצב פוליטי בלתי הפיך. (…) לו מנהיגות היורשים הייתה מורכבת באמת מאנשים פוליטיים, היְנו מאנשים המבינים כיצד פועלות מערכות פוליטיות, הם היו נאבקים בסלקציות הללו, מסכלים את ההסתגרות הכיתתית, את הפלגנויות, את הסלקטיביות המאיינת כמעט כל תחום בחיינו".
משנות השבעים ועד ימינו חלה תזוזה בעמדתם של רבים מהמתיישבים – מנחרצות הצורך להקים יישובים קטנים ובררניים, לתפיסה פתוחה יותר ומשוחררת; ולו משום שדור הבנים לימד אותם בינתיים שהקמת יישוב על טהרת הכיפות לא מבטיחה שהדור הבא יהיה שומר מצוות. ממילא, אופי המקום ישתנה בהתאם. כשגני הילדים החלו להתרוקן וקפצה זִקנה פתאום, הצורך בהרחבת היישובים הלך וגבר. חלומות על כפר קטן בן מאה משפחות בלבד שודרגו ליעד גדילה עד כדי אלף משפחות לפחות. יישובים שנמנעו מכך – בכל סוגי ההתיישבות, ובכל מקום בארץ – הפכו לדיור לא מאוד מוגן עבור קשישים, שאת אירועי התרבות שבו מצליחה להחזיק לבדה איזו ציפי־פיטר־פן מקומית תזזיתית ונלהבת. כך או כך, ועל אף שהערים החרדיות והחילוניות ביו"ש שינו את הדמוגרפיה מעבר לקו הירוק, התדמית של המתיישבים נותרה מסוימת מאוד.
לא מדובר כאן במאבק פרטי של מתנחלים שנעקרו ממקומם אלא בסיפור ההתיישבות הטרומפלדורית, שהוכיח פעם אחר פעם שבמקום שבו עוברת המחרשה נקבע קו הגבול
כעת, כשנוצרה בישראל הסכמה רחבה למדי בנוגע לשאלת השליטה הביטחונית בעזה ביום שאחרי, כך שתושבי מערב הנגב יוכלו לשוב למקומם בבטחה, מתעורר באופן טבעי החלום להקים מחדש את יישובי גוש קטיף שנעקרו. כשמיתוס 19 שנות הגלות מכפר־עציון מרחף לפתע מעל חולות קטיף, 19 שנים אחרי העוול ההוא של 2005, השיבה הביתה דרך מחסום כיסופים נראית כמעט מיסטית. והרי אם התפכחות אז עד הסוף, לא ככה? ובכן, ככה בהחלט. וההתפכחות הזו חייבת להיות רב־כיוונית.
גוש קטיף לא היה צריך להיחרב, וממילא הוא נדרש להיבנות מחדש מכל הסיבות הביטחוניות והאידיאולוגיות שבעולם. אבל סיפור הגוש הוא פרק אחד בלבד בסיפור הציוני, שהגיע לשיאו השלילי עם החתימה על הסכמי אוסלו. לא מדובר כאן במאבק פרטי של מתנחלים שנעקרו ממקומם בעוול ואיוולת מסוכנת מאין כמותה, אלא בסיפור ההתיישבות הטרומפלדורית, שהוכיח פעם אחר פעם שבמקום שבו עוברת המחרשה נקבע קו הגבול. בלי המחרשה האזרחית הזו, לטנק הצה"לי אין אחיזה בקרקע. זה לא מאבק מגזרי, זה אפילו לא מאבק ימני. זהו מאבק על ערכי הציונות ותפיסת הביטחון הבסיסיים ביותר.
לחפצים כיום בטיהור רצועת עזה מכל גורם עוין או עוין־בהתהוות, יש מכנה משותף רחב כפי שלא היה זה עשרות שנים, והוא עצום בפוטנציאל הלהט הציוני שבו. הדורשים את תיקון העוול המוסרי והביטחוני שנעשה לפני שלושים שנה ולפני 19 שנה בעזה תחילה, צריכים לקרוא להקמת נווה־דקלים ובארי־מערב; גני־טל ושדרות־ים; נצרים וחוף נובה־רעים. והיישובים האלה צריכים להיות גדולים, משמעותיים, מרחיקים כל סכנה קיומית לאזרחים ולחיילים.
"ועתה, כאשר האדמה רועדת תחת רגלינו", כתב הראל בספטמבר 2004, "אנחנו בעיקר נזעקים להציל את הקיים ותוהים מה קרה לעם ישראל שאיננו נזעק כמונו". שני עשורים מאוחר יותר, תנועת ההתיישבות המבורכת נדרשת לתקן את הטעויות ההיסטוריות שלה עצמה, להרחיב יריעות אוהליה, ולחלום על תנועה התיישבותית של אחדות לאומית. אם לא תשכיל להוסיף את הכתום הבוהק לצבעי הכחול־לבן, היא עלולה לפספס הזדמנות של פעם ב־19 שנים לצייר מחדש את שביל ישראל.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
