יום שני, מרץ 31, 2025 | ב׳ בניסן ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

יותם זמרי

קופירייטר, חי בפייסבוק, נשוי לאשתו, צרכן תקשורת אובססיבי, מתלונן על זה באופן אובססיבי לא פחות

הדי-9, החורף וההפגנה: פיסות של אור בתוך הכאפה שחטפנו

צדקת הדרך ששבה אלינו, אינספור הגיבורים שגילינו בתוכנו, וגם הדי־9. אולי בעיקר הדי־9. פיסות של אור בתוך הכאפה שחטפנו

זו תקופה מאתגרת. איבדנו הרבה, מחכים לשובם של הרבה, דואגים הרבה, מסתכלים על הילדים שלנו ולא מבינים מה עובר לנו בראש – הרבה. אבל דווקא עכשיו, כשבאופן טבעי התחושה היא שרע, בא לי לכתוב כמה מילים על דברים שבאים לי בטוב.

בא לי בטוב לראות מלא דגלים על מרפסות. לא בקטע של 'אני בעד הדמוקרטיה והאחרים בעד דיקטטורה', פשוט בקטע של דגל עם שני פסים ומגן דוד. נו, ההוא שבעד עם ישראל.

בא לי בטוב לראות אנשים מתעסקים פחות ב"האחר הוא אני" ויותר ב"האני הוא אני". אנשים מתחברים ליהדות שלהם, מבינים שהיא חלק בלתי נפרד מהישראליות שלהם, וכל ניסיון להפריד בין השתיים הוא בעיקר מטופש.

בא לי בטוב ללמוד קצת גאוגרפיה של עזה, ולהתחיל להבין איפה זה דיר־אל־בלאח, איפה מחנה שאטי ואיפה חאן־יונס – והכל בעקבות דיווחים על עוד מקומות שצה"ל השתלט עליהם. וכן, אני יודע שעוד לא השתלטנו על חאן־יונס, אבל במהרה בימינו.

בא לי בטוב החורף שמתקרב. אני יודע שזו אמירה שנחשבת כמעט לכפירה, אבל אני בטוח שהחיילים שלנו יתמודדו עם החורף הרבה יותר טוב מחמאס. לפי התמונות שיוצאות משם, אנחנו הרבה יותר טובים בכל הנוגע לרוח.

בא לי בטוב שהבאתי לילדים שלי מאתיים צמידים שכתוב עליהם "חיילי צה"ל איתי בלב ובנשמה" כדי לחלק בבית הספר, וכשהם חזרו הם ביקשו עוד מאתיים כי היה חסר.

בא לי בטוב לראות שהאמירה "הולך ופוחת הדור", לא תופסת בנוגע לחיילים הצעירים שלנו. סיפורי הגבורה על אנשים כמו ענר שפירא ז"ל שעם בקבוק בירה שבור נלחם בנאצים של חמאס והצליח לזרוק עליהם בחזרה שבעה רימונים מתוך מיגונית עד שנפל. והוא לא לבד. כמות סיפורי הגבורה שאנו נחשפים אליהם בימים אלה ועוד ניחשף בעתיד, גורמים לי להבין שלא רק שהדור לא פוחת, הוא הולך וגובר.

בא לי בטוב שאולי לא הערכנו מספיק את האויבים שלנו, אבל מהעז הזה יצא מתוק, וגילינו שגם לא הערכנו מספיק את הצבא שלנו.

איור: יבגני זלטופולסקי

בא לי בטוב כל הקטע של הדי־9. הסרטונים של הכלים האלה והלוחמים בתוכם מפלסים לעזה את הצורה בזמן שיורים עליהם מכל הבא ליד והם ממשיכים כאילו כלום, גורם לי לשאול את עצמי את שאלת הקופסה השחורה במטוס. כלומר, למה לא עושים את כל הצבא מהחומר של הדי־9.

בא לי בטוב שהזאטוט הודיע רשמית שהוא מוותר על התחפושת של הערפד שד"ר זמרי הזמינה לו מחו"ל והוא רוצה להתחפש לחייל.

בא לי בטוב שקניתי לגפן במבה אדומה שהיא הכי אוהבת והיא החליטה שהיא לא פותחת אותה ומביאה אותה לבית ספר כי אוספים אוכל לחיילים. אז אם איזה גולנצ'יק או צנחן מקבל במבה אדומה זה מגפן, תהנה.

בא לי בטוב לראות כמעט שלוש מאות אלף יהודים אמריקנים מגיעים להפגנת תמיכה בישראל וצועקים "עם ישראל חי" במבטא של טל ברודי, ודיוק ישר ללב של מיקי ברקוביץ'.

בא לי בטוב לשמוע על מפקד מערך נ"ט שחיסלנו ועוד מפקד מערך נ"ט שחיסלנו, ועוד איזה 300 מפקדי מערכי נ"ט שחיסלנו. כמו שאומרים, אין דבר כזה יותר מדי חיסולים של מפקדי מערכי נ"ט.

בא לי בטוב, ובבכי, ובהשראה, לשמוע את ההורים השכולים של החיילים שנפלו בשבעה באוקטובר ולהבין שגבורת הלוחמים לא באה סתם. השבוע ישבתי בתוכנית של אראל סג"ל והתארח בה עופר פרץ מאליכין, אביו של עמרי פרץ, צנחן גיבור מ־101 שנפל בקרב אבל הספיק להציל הרבה אנשים. הסתכלתי על עופר, והבנתי בדיוק איך יצא לו ילד כזה. ואז חשבתי לעצמי מה החוב שלנו לעופר, ולעמרי. החוב הוא לדאוג שהשביעי באוקטובר לא ייזכר כיום של מחדל, או תבוסה, או הפסד.

אסור לנו לקבע את היום הזה כיום של תבוסה. עשינו את הטעות הזאת במלחמת יום כיפור, שאיכשהו זכורה בציבוריות הישראלית כמלחמה בה הפסדנו ולא כמלחמה בה הושג הניצחון הגדול ביותר של צה"ל. לעמרי, ענר וכל הלוחמים שהסתערו כבודדים נגד פלוגות של נאצים, מגיע שנזכור את היום הזה כיום של גבורה. יום בו לוחמי צה"ל הסתערו בידיעה שכנראה לא יחזרו והישירו למוות את מבטם כדי שאזרחים לא יצטרכו לעשות זאת. אסור שוועדת החקירה שחייבת לקום, תגבר על עוצמת הצל"שים.

בא לי בטוב לצפות בעוד מערכון של ארץ נהדרת שהופך ללהיט, לאחר שצחק על ההטיה המטורפת של שידורי הבי־בי־סי בעד הפלסטינים. אני רק שואל, שאלת תם, למה כשארץ נהדרת רוצה להציג את ההזויים בשמאל תומך הטרור היא בורחת לחו"ל, וכשהיא רוצה לסמן טירוף ימני היא נשארת בארץ?

בא לי בטוב עידן רול, ואנשים מסוגו, שלא מתביישים להגיד – טעיתי, ויותר מכך, לא מתביישים לכתוב על כך בפומבי ולחשב מסלול מחדש.

בא לי בטוב שאני אופטימי. לא יודע למה, זה כל כך לא אני להיות אופטימי, אני, שעוד באירופה הייתי סקפטי, כמאמר החמישייה. אבל משהו בצדקת הדרך ובתחושה שהמציאות של שמחת־תורה נתנה כאפה לכל מה שעצר אותנו מלטפל בבעיה לאורך השנים, ממלא אותי בחיוביות.

בא לי בטוב שמאז שזה קרה, הרבה יותר אנשים באים לי בטוב. אולי כי גם אני הגזמתי לפעמים ברוח התקופה האחרונה וסימנתי לעצמי בראש אויבים לא נכונים.

בא לי בטוב לכתוב את הטור הזה, על כל הדברים שבאים לי בטוב גם בתקופה כזאת. אבל בינינו, הכי יבוא לי בטוב, השבוע הזה אחרי הניצחון בו אפשר יהיה לחזור לכתוב על סתם דברים קטנים, שבאים לי רגיל.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.