כשהוצאתי מהפה במוצאי שמחה תורה את המשפט המהוסס ומלא ההסתייגויות – "אומרים שיש כנראה מאה הרוגים", הרגשתי שאני מחללת משהו. מחללת את כבודם של ילדיי, את כבודי שלי. שאני אומרת משפט שאסור, פשוט אסור לומר, אף פעם ולאף אחד.
בימים שלאחר מכן, כאשר המספר תפח ותפח לממדים מפלצתיים, ניסיתי בכל דרך, שוב ושוב, לסייג את גודל הזוועה במילותיי. למצוא דרך לרכך את המציאות הכול־כך תהומית שנפערה לנו מתחת לרגליים, למצוא לה מילים שיכניסו אותה לאיזשהו היכל מכובד, שיצליח להכיל אותה איכשהו.
בשבת שאחרי שמחת תורה, התארחנו אחיותיי ואני ללא בעלים, אצל הוריי. בפתח השבת, הצהירה אחותי בצרפתית כדי שהילדים לא יבינו, שנדע שילדיה לא יודעים דבר. לא על חטופים, לא על מתים, לא על זוועות. ושנתנהל בהתאם.
הימים שבאו לאחר מכן, היו כאלו בהם בכל רגע, בכל מאית שניה, ליבי היטלטל עוד קצת.
כשכבר חשבתי שלא אעמוד בזה יותר, הגיע עוד סיפור. עוד זוועה, עוד כאב בלתי נסבל לנשיאה.
אני מרגישה שעברנו כל כך הרבה מאז אותו יום חשוך. כל כך הרבה סיפורי גבורה לצד סיפורי זוועה, כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה זיכרונות ונשכחות.
אינספור רגעים בהם נאלמו מילותיי וקפאתי על מקומי. כל כך הרבה שינויי מציאות, רגעי ייאוש, רגעי אור כבולים בעלטה. כל כך הרבה דרך, כאילו צעדנו ימים שלמים ברגליים יחפות, תחת שמש קופחת בארץ ציה, עייפים בלי מים.
ובה בעת, אני מסתובבת אחורה, מותשת ורצוצה מהמסע הארוך והמאומץ – ומגלה שאני נמצאת רק כפסע מנקודת היציאה. כאילו אני נטועה באותו מקום וזמן.
בימים האחרונים מסתובב בי פחד חדש, מוזר ומתמיה, אבל רלוונטי מאוד ואפילו מציאותי לרגעים אלו ממש.
זה התחיל בביקורי בתחילת השבוע בכיכר החטופים.
הגעתי לשם בבוקר פנוי, חף משבעה לבקר בה אלמנה או משפחה שכולה.
הכיכר כולה הייתה מוצפת אנשים, שרובם כמוני, מבקרים. כאלו שהגיעו להרגיש ולחבק, ולהיות, פשוט להיות.
לאורך כל הדרך מהחניה, נתלו תמונותיהם המחייכות של היפים האלו, אחינו בצרה ובשביה. אלו שבמבטם התמים קוראים לנו. זועקים אלינו ללא קול.
בכיכר ראיתי מיזמים רבים, כואבים וקשים המספרים את הסיפור הישראלי החדש, העגום אותו אנחנו חיים בימים אלו. בתוך לול תינוקות לבן קטן, שמיכה מונחת ברישול ולצידה מוצץ וכתם בוהק שברגע אחד מכווץ את הלב ומחסיר פעימה. על עץ זית עתיק, מוצצים ומשחקי ילדים תלויים בעזרת חוטים צהובים וביניהם תמונות חיוכי הילדים. שולחן ארוך ארוך, עליו מפה לבנה וכלי אוכל לצד כסאות, מאתיים וארבעים במספר. לחלקם מוצמדות תמונות, לחלקם שמות, לחלקם חפצים מייצגים כמו סינר וכיפה או משקפי שמש.
תספרי לי
כולם כאן שקטים מאוד, עוברים ממיצג למיצג, עוצרים, נאנחים, נעצרים בהפתעה בכל פעם, לצד עוד המחשה מרטיטת לב ונפש.
בני המשפחות יושבים על כסאות, לחלקם נציגים מטעמם. באוהל של קהילת ניר־עוז ישבה בחורה צעירה. "אני מבוגרי הקיבוץ" היא אמרה, ומאחוריה תמונות החטופים "שלהם".
"תספרי לי", אני מבקשת, אחרי שהצגתי את עצמי וישבתי לצדה. והיא מספרת בהתחלה בשקט ולאט לאט קולה מתגבר. עיניה נוצצות ומדי פעם סנטרה רועד. היא לא מחסירה פרטים ומספרת על כל אחד באריכות ובעומק.
אני יושבת שם ומקשיבה, וסביבה מצטרפים עוד כמה חברים. כולם מספרים, קולם נשבר והם דומעים, נושמים עמוק ושוב מספרים. אני קמה, מחבקת אותה, וממשיכה להסתובב. ופוגשת עוד אחת, עוד סיפור, עוד דמעות, ומבינה, בשבילי זו הפעם הראשונה. ובשבילם?
מאז מתהלך בי הפחד ההוא, החדש והנוכח.
רק שלא נתרגל.
אני מפחדת, מפחדת לחזור לשם, לחלוף על פני המיצגים המזעזעים ולא להרגיש דבר.
מפחדת שהסיפורים האלו יהיו שגורים בפי, ובעיקר – שגורים בליבי.
מפחדת לא להיות כמוה, כמו אותה בוגרת הקיבוץ שמספרת שוב ושוב ושוב, באותו הלהט. באותן הדמעות, כאילו זו הפעם הראשונה.
אני מפחדת להתרגל.
בתוך לול תינוקות לבן קטן, שמיכה מונחת ברישול ולצידה מוצץ וכתם בוהק שברגע אחד מכווץ את הלב ומחסיר פעימה. על עץ זית עתיק, מוצצים ומשחקי ילדים תלויים בעזרת חוטים צהובים
מפחדת כפי שהתרגלתי לומר "אלף ומאתיים נרצחים". כפי שהתרגלתי לומר "שבעה", ולומר "לטבוח" ולומר "גופות" או "זוועות".
אני מפחדת שהמילים המחוללות שיצאו מפי במוצאי החג, שטלטלו את עולמי ושיתקו אותי, אלו שלא העזתי לומר ליד ילדיי וילדיה של אחותי, מפחדת שכבר לא תהיה להן שום השפעה עליי.
יחד עם הרצון להגן על ילדיי מפני הסיפורים הקשים מנשוא, יש גם חשש גדול בליבי שיותר לא תהיה לסיפורים האלו שום השפעה עליהם.
אני לא יודעת לפתור את זה. לא יודעת כיצד לוודא שזה לא קורה לי, ומנגד כיצד להצליח לחדש לעצמנו שגרה בצל הפחד הזה ובצל ההבנה שעלינו לעשות הכול, הכול ובלבד שלא נתרגל.
אולי עד שהם יחזרו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
