"מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת"
זה הבית הראשון של השיר הכל כך יפה ועצוב, שכתב המשורר דוד אבידן לפני כמעט שבעים שנה. לפני שבועיים, בערב שבת בין השמשות, עמית סגל פרסם חלק מהשיר הזה וביחד עם השיר, הוא העלה תמונה מטושטשת כזאת, ומרגשת, של דגל ישראל שכמה חיילים תלו בעזה. אוקיי.
וכשראיתי את התמונה של סגל, וקראתי את המילים של דוד אבידן, הרגשתי שני דברים, קודם כול התרגשתי מאוד, כי גם אני מרגיש שהמתח הנוראי שאותו אני חי עכשיו, יום יום, שעה שעה, הוא מתח שכרוך בעובדה שבאמת אין לי לאן לברוח, כיהודי. אין לי איפה לחיות בבטחה, כישראלי. אני תקוע כאן, ומעבר לגבול, לא רחוק ממני, נמצאים אנשים מטורפים ורעים שרוצים לרצוח אותי, ואת הילדים שלי. אלה השכנים שלי, השם ישמור.
והדבר השני שהרגשתי, זה שהפרשנות של עמית סגל לשיר היפה הזה היא פרשנות "לא נכונה" ואפילו הפוכה לדרך שבה אני מבין את השיר, אני כותב "לא נכונה" במירכאות, כי אין באמת נכון או לא נכון כשזה מגיע לאמנות. משורר כותב שיר ומוציא אותו לעולם, ועכשיו השיר הזה שייך לעולם, והעולם, יכול להבין את השיר איך שמתחשק לו להבין, ולכן זה דיון על פרשנות של מילים יפות. ואני חושב שמגיע לנו, אחרי כל כך הרבה ימים של מלחמה קשה ורעה, מגיע לנו לדבר קצת על שירים.
עמית סגל לקח את השיר למקום לאומי, למקום ציוני, סגל פירש את המילים "אין לנו בעצם לאן ללכת", כמילים שמתארות את המלחמה הזו כמלחמת אין ברירה. זה הבית שלנו, אין לנו מדינה אחרת, ולכן, אנחנו חייבים להניף דגל בלב עזה, כדי להגן על עצמנו, כדי לגבות מאויבינו הרעים מחיר, שימנע, בעזרת השם, את הטבח הבא.
אבל אני חושב שהשיר הזה, של דוד אבידן, לא אומר שאין לנו לאן ללכת בקטע לאומי. להפך. הוא מדבר על החוויה הקיומית, האנושית, הבודדה, האומללה, הנידחת. השיר מתאר את התחושה הצלולה והמרה הזו, של הקיום האנושי. אנחנו פה, פשוט פה, תקועים בכאן ובעכשיו, אנחנו כאן עם הגוף הקמל שלנו, אנחנו כאן עם התודעה המתישה שלנו, אנחנו כאן, בחיים האלה, עם הלב העייף שלנו, ואין לנו בעצם לאן ללכת. הנה הבית האחרון של השיר –
"מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,
וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,
לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל".
איי אייי אייי, מה שמצדיק את הייאוש הגדול, היא העובדה החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת. דוד אבידן מתאר כאן את הקיום הכואב, הצורב. גופנו הולך ומזדקן. ואנחנו נהר שזורם בבדידות מזהרת. יש בבדידות הזו חלום. יש בבדידות הזו ייאוש גדול. חלומות וייאוש הולכים טוב ביחד. ובכל מקרה, אני לא מזהה כאן, בשיר הזה, שום רגש ישראלי או לאומי. זה שיר של בן אדם בודד בעולם. זה הכול.
הפער בין הדרך שבה עמית סגל מבין את השיר הזה, לבין הדרך שאני מבין אותו, הוא בהרבה מובנים הפער בין הדרכים שבה הוא ואני חווים את המלחמה הזו. עבור סגל, אם הבנתי נכון, המערכה הזו היא רגע לאומי קריטי. המלחמה המוצדקת והחשובה הזו שולחת את התודעה שלו למחוזות לאומיים ולוחמניים ("ביחד ננצח!"), שאפילו שיר קיומי טרגי של דוד אבידן הופך במבטו למארש צבאי.
גם אני תומך במלחמה הזו בכל ליבי, מאמין בנו ובצדקת דרכנו, וחולם על ניצחון מובהק ומשכנע, ומהיר, די כבר אי אפשר כבר עם המתח הזה בלב. אבל אני, בניגוד לסגל, מעביר את השבועות האחרונים במועקה קיומית בלתי נסבלת. בחיים לא הרגשתי כל כך חלש. בחיים לא הרגשתי עצב כזה, כאב כזה, בדידות כזו! המלחמה הזו מכווצת אותי. בלילות אני לא מצליח להירדם. בבקרים אני מתעורר מסיוטים עם דמעות בעיניים. וכל הזמן ממש, אני חושב לעצמי, בשקט, בלחש, שאי אפשר לחיות ככה, עם הכאב הנורא הזה. וכל הזמן אני חושב לעצמי שאני כאן, בלית ברירה, ואין לי בעצם לאן ללכת.
אתם מבינים, יש אנשים שהמלחמה מוציאה מהם תחושה חזקה של "אנחנו", ויש אנשים שהמלחמה מחדדת בהם את התחושות הקשות, המוכרות, של הבדידות והייאוש. ואני, לצערי, לצער ליבי, אני שייך לחברעלעך האלה, שמתכווצים בתקופה הזו בתוך עצמם, בתוך התחושה שאין לי לאן ללכת. זאת האמת. והיא כואבת, אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם. יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם.
