בזמן שצה"ל קובר מנהרות, מחסל מחבלים ומפרק מטענים בסמטאות, במסגדים ובבתי החולים של עזה, במלחמת המידע הגדולה מצבה של ישראל מזהיר הרבה פחות. אחרי שבשבועות הראשונים עוד זכינו לתנופה הסברתית מסוימת מכך שמחבלי חמאס הואילו בטובם לצלם את פשעי המלחמה שלהם ולשדר אותם ברחבי הרשת, כעת נראה שאפילו מעשי הזוועות האלו לא הועילו כדי להפוך את המגמה ולתת לטובים לנצח.
כל מי שגלל קצת השבוע בטרנדים ובתוכן פופולרי ב־X (עדיין כותבים "טוויטר לשעבר"?), באינסטגרם, ברדיט, ודאי שגם בטיקטוק, ודאי נתקף משהו שבין דכדוך לדיכאון: מטר עצום ובלתי נגמר של תכנים אנטי־ישראליים, החל בסילופי עובדות ופרשנויות שקריות וכלה בשקרים הבוטים ביותר. יותר מ־100 אלף איש סימנו לייק על פוסט של התועמלן הפוטיניסטי ג'קסון הינקל שכתב על "בריב יריאל", הצלף הכי טוב של צה"ל שנהרג בידי חמאס אחרי שבילה את זמנו בירי בילדים פלסטינים. העובדה שהשם שלו אפילו לא נשמע אמיתי, ושהתמונה שהינקל סיפק לא הייתה קשורה בשום צורה, לא שינתה לעוקבים. יש אינספור בריב יריאלים ברשת, ובמקום להטיל בהם ספק נראה שהמשתמש הממוצע עסוק בעיקר בלהאמין, להזדעזע ולהפיץ את השקרים הלאה.
המציאות נראית עגומה עוד יותר כשמתחילים להשוות את מספרי האינגייג'מנט של התועמלנים האנטישמים לאלו של אנשי הסברה ישראלים וסתם אנשים שמנסים לחשוף את השקרים. ציוץ שמפרסם סרטון עשוי היטב על ילדים חטופים יקבל במקרה הטוב עשרת אלפים לייקים. אחר שיטען שהסרטון הזה הוא בכלל פייק ניוז ישראלי יקבל 50 אלף.
התופעה הזו נראתה במלוא כיעורה ביום שני, כשדובר צה"ל פרסום סרטונים ותמונות שמוכיחות שמחבלי חמאס לא רק הסתתרו מתחת לבית החולים רנתיסי אלא אף החזיקו שם חטופים – כולל, כנראה, ישראלית הריונית שכרעה ללדת בסביבה הזוועתית של מנהרת טרור. בקבוקי תינוקות, כיסאות, חבלים ונשק – מה לא הציגו בסרטון הזה? מה עוד צריך להציג כדי להוכיח לאנשים בעולם – או לכל הפחות לתקשורת העולמית – את מה שאנחנו צועקים בלי סוף מההתחלה: שאנחנו נלחמים בחיות אדם.
אבל האם זה הספיק? ברור שלא. רגעים אחרי הפרסום שוגר מטח של תגובות זועמות, מאלו שטענו שמדובר במיצג מבוים, לאלו שהשוו בין מעשי חמאס לשל צה"ל ("הישראלים תוקפים בתי חולים! זה אותו דבר!"), ועד למי ששיבחו את חמאס על שאפשרו לאישה ללדת. בכל מקרה כולם הסכימו שזה לא משנה במאומה את העובדה שהיהודים הם הרעים.
ואז, פתאום, הכול הובן לי. בניגוד למלחמה בעזה (ואולי גם בלבנון ומשם לכו תדעו – תימן? איראן? קטאר?), אין באמת שום אפשרות לנצח במלחמה על דעת הקהל ברשתות מסיבה מאוד פשוטה: כמה אנטישמים יש בעולם? וכמה אוהבי ישראל?
כל עוד אנחנו חיים בעולם שלנו ולא במציאות אלטרנטיבית, רוויה בחדי־קרן ודרקונים ומדפסות שעובדות כמו שצריך, לעולם יהיו יותר שונאי יהודים מאוהבים, והמספרים אפילו לא יהיו קרובים. סקרי דעת קהל מציגים שבעולם המוסלמי לבדו, השנאה ליהודים מגיעה ל־80 ו־90 אחוז – וזה כבר נתח ניכר מכלל האוכלוסייה. ואם נלך לפי כלל האצבע שקובע שככל שלאנשים תהיה פחות היכרות עם יהודים, כך יש יותר סיכוי שהם יהיו אנטישמיים (הוא מדויק בדרך כלל), הרי שאיבדנו עוד כמה עשרות אחוזים מהאוכלוסייה.
המטרה, אם כן, איננה להפוך את מספרי הלייקים והשיתופים ברשתות לטובתנו – ואני מקווה שזו מעולם לא הייתה מטרתם של אנשי ההסברה מלכתחילה. המטרה היא לעורר מספיק ספק אצל מספיק אנשים, ולהפיץ מספיק מידע אמיתי במספיק קהילות אינטרנטיות, כדי להטות את הכף ולו מעט לכיווננו. זה נכון במיוחד כשמדברים על הסברה לפוליטיקאים, מדינאים ואנשי תקשורת בעולם, אבל ודאי גם לפעילות עם הציבור הכללי.
אולי זה נשמע עוד יותר מדכא, אבל זה באמת מעודד כי כך מסירים את הציפייה למשהו אחר. בעתיד הנראה לעין אנחנו לא הולכים לייבש את ביצת האנטישמיות, ודאי שלא במלחמה. אבל אם נוכל לצמצם אותה קצת, זה כבר יהיה ניצחון.
