העייפות מביסה אותי. עיניי נעצמות. ובכל זאת ידי ממשיכות להניע את העגלה של גלי בין שבילי הפארק. יש שם מדרכת אקרשטיין שיוצרת רעידות קלות ומרגיעות, זה עוזר לה להירדם. משם אני ממשיכה לכביש הראשי של היישוב. בימים רגילים המסלול הזה מאופיין בשקט נעים וריח חביתה העולה מן הבתים, אך לא הפעם. זה כבר כמה ימים שאני משוטטת עם העגלה וכמעט מכל בית עולות צעקות. לא כאלו שמטרידות, צעקות של אנשים נורמליים. צעקות של אנשים על הקצה. ההוא רב עם המתבגר שלו. ההיא סוגרת כבר חודש לבד עם הרדמות. יש גם את הזוג ההוא, שפעם תמיד התמוגגתי לראות אותם שותים בנחת על המרפסת, עכשיו גם אצלם שומעים מריבות.
גלי כבר על סף הירדמות, ולפתע מעיר אותה צלצול הוואטסאפ ששכחתי להשתיק. חברה כותבת לי שם שהיא בלחץ כלכלי. העסק הפרטי שלה לא מכניס כלום מאז המלחמה, ותכף האשראי שלה כבר לא יעבור. אם לפני כמה שבועות כתבתי פה איך הכול מתגמד מול הזוועות, בתקופה האחרונה התחלנו לקבל דרישת שלום מהשגרה הכואבת. המחויבויות לא באמת נעלמו – הן תובעות את שלהן, מזכירות לנו שהחיים לא באמת יכולים לעצור. ילדים עדיין צריכים ללכת לישון, מתבגרים עדיין מחכים לשניצל. למכולת עדיין הולכים עם כסף, לא עם ציונות.
הדבר היחיד שמציל אותי בימים האלה, היחיד שמחזיק לי את הראש מעל המים, הוא הפרלמנט הלילי שהתחלנו לקיים, כמה חברות מהשכונה. מדי ערב אנחנו נפגשות על כוס יין ומדברות את עצמנו עד נפש
לכאורה הימים מתנהלים כסדרם – יש שגרה, יש מסגרות, זכינו לגור באזור בארץ שאין בו אזעקות, אבל שום דבר לא רגיל. יש תחושה שהאוויר עומד ולא זז. כל יום דומה למשנהו. אין התחדשות. וכל נושאי השיחה הולכים ומתנקזים לאחד – מה היה והווה ויהיה עם המלחמה הזאת. ורק שלא יגיע בוואטסאפ שם של מישהו שאנחנו מכירים.
יש בי משהו שקצת נרתע מהמילה "חוסן". משתמשים בה הרבה בימים האחרונים. זו מילה שמשדרת עוצמה מוגזמת שעה שהיא מופנית כלפי אלו שנמצאים ברגעים הקשים ביותר. מה חוסן עכשיו? תנו להיות רגע חלשים. אני זוכרת איך זלזלתי בביטוי הזה כשחזרתי מטורקיה אחרי רעידת האדמה. חברים שאלו אותי איך היה, ולא היה לי חשק לספר. הציעו לי לבוא למעגלי חוסן ואמרתי שאני לא צריכה את זה. כמה שבועות אחר כך המראות החלו להכות בי. הזיכרונות, הריחות, השוטטות בין הבניינים מוכי האסון, הדיכאון המזנב פנימה. עד שחברה קלטה ואמרה לי "את קרובה לנקודת האל־חזור. אם לא תדברי על זה, תמצאי את עצמך בפתחה של פוסט טראומה". אז התחלתי לדבר. עם הורים, משפחה, חברים, התרוקנתי מולם. וכמה ימים אחר כך באמת הרגשתי הטבה. מאז למדתי שבתקופות כאלה חייבים לדבר.
הדבר היחיד שמציל אותי בימים האלה, היחיד שמחזיק לי את הראש מעל המים הוא הפרלמנט הלילי שהתחלנו לקיים, כמה חברות מהשכונה. מדי ערב אנחנו נפגשות על כוס יין ומדברות את עצמנו עד נפש. פורקות הכול בטקס לילי של ונטילציה. לא משאירות שום מקום למחשבות מרחפות.
ד"ר מיכה גודמן אמר לי פעם שהיתרון המשמעותי של השתייכות לקהילה הוא שכשטוב אז טוב יותר, ויותר מזה – כשרע אז רע פחות. ראיתי איך זה מציל אותי בקורונה, ואני רואה איך זה מציל אותי גם עכשיו. וכשהמלחמה הופכת לשגרתנו המבלבלת, כולנו זקוקים למישהו לשתות איתו. מישהו לסגור איתו את הערב.
ואני רוצה שתדעו שכל ערב אני רואה אתכם, האנשים הרגילים שנחלשו. ואני לא רוצה להגיד לכם "תהיו חזקים", אלא תהיו חלשים ותדברו על זה, וכך תתחזקו. כן, אני רואה אותך – ההיא שבעלה לא מגויס אבל נשבר לה כבר להכין חלות לכולם. וגם אותך – ההיא שבעלה כן גויס אבל העוגות וההתעניינות מזמן כבר הפסיקו להגיע. וגם אותך – ההיא שקופצת עם כל דפיקה בדלת כי הבן שלה בעזה. וגם אותך – הגבר שלא גויס למילואים אבל מזניח את העבודה שלו וטוחן שעות בשער. אף אחד לא יראיין אותך למהדורה אבל שתדע שאתה משרה עלינו ביטחון. אתם לא לבד, כולנו על הקצה, והצעקות שלכם מבין התריסים הן הדבר הכי נורמלי שיש עכשיו.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
