עקרון המדיניות הקשה ביותר לעיכול במסגרת חלומות השלום וחיי השפע שמאפיינים את המערב, הוא הפער שבין שקט לביטחון. גם אנחנו בישראל התרגלנו שנים רבות לבלבל בין השניים ולהתייחס לשקט כאל הישג ביטחוני.
כל מי שעסק אי פעם בביטחון שלא דרך המשקפיים של אינטרס פוליטי, השקפות פרוגרסיביות או קרן וקסנר, יודע שהשאלה הבסיסית ביותר בביטחון היא יחסי העוצמות. זה העיקר האסטרטגי. תוקידידס, המצביא וההיסטוריון היווני הגאון, שכתב לפני יותר מ־2,400 שנה את ספר המלחמה החשוב ביותר אי פעם, הציב את העיקרון הזה בדיון על הסיבות לפריצת המלחמה בין אתונה לספרטה: "האמיתית שבעילות, אם כי לא נאמרה בפירוש, הייתה לדעתי התעצמותה של אתונה, שהפילה פחד על הספרטנים ואילצתם לצאת למלחמה".
התובנה הזו, שהעיקר הוא יחסי העוצמות, עיצבה את התפיסה הריאליסטית, הביטחונית והצבאית מאז יוון העתיקה ועד העידן המודרני. אבל אנחנו נמצאים כעת בתקופה הפוסט־מודרנית, וספק אם מישהו מה"מומחים" הביטחוניים שלנו מסוגל לנסח את הגישה הזו באופן קוהרנטי. עדיין, העובדה היא שכל מי שמחו נגד הנסיגות, הבריחות, המסירות, הוויתורים והכניעות – חסרי השכלה ודרגות ככל שהיו – צדקו. קנינו שקט לזמן קצר, ושילמנו מחיר דמים בהתעצמות ביטחונית ניכרת של אויבינו. גם כי הם ניצלו את ה"שקט" להקמת תשתיות צבאיות, ולא פחות גרוע, מפני שבגלל אותו בלבול בין שקט לביטחון, קיצצנו בכל יכולותינו המלחמתיות; קיצוץ מזעזע, בממדים מדהימים.
צריך לזכור: פת"ח או חמאס, בתוכנית שלהם חיבור עזה עם יו"ש הוא לא צעד בדרך ל"שתי מדינות", אלא שלב בדרך לחיסול ישראל
בפועל התברר שבמזרח התיכון המחשבה הריאליסטית הרבה יותר נכונה ועקבית. ה"מומחים" התגלו כאלופי הטעות, מפני שאת תפיסת המציאות ואת המערכת המושגית שלהם הם עיצבו באוניברסיטאות בחיפה ובבוסטון, בחיל חינוך ובמכללה לביטחון לאומי, ודרך קשרים עם ממשלים וארגונים פרוגרסיביים שונים ומשונים. ושם אין ריאליזם.
עזה לרשות
למרבה התדהמה מתברר שגם אחרי 7 באוקטובר השמאל ממשיך להתבלבל. הרעיון החדש, שאותו מקדם יאיר לפיד, הוא למסור את רצועת עזה, אחרי שנכבוש אותה, לאבו־מאזן. מדובר לא רק בחרפה מוסרית ואיוולת מעשית, אלא גם בהמשך ישיר לאותו בלבול אסטרטגי שהוליך אותנו מדחי אל דחי.
נפתח בצד המוסרי. חיילים ישראלים מחרפים נפשם ברצועת עזה. הם עושים זאת למען ביטחון ישראל, למען חיינו ולמען קיום המדינה היהודית. לפיד, מתברר, חושב אחרת. מבחינתו הם נלחמים למען אבו־מאזן והעצמת הרשות הפלסטינית.
איזו חרפה. אם אבו־מאזן רוצה את הרצועה, אפשר לפתוח לו מסדרון, שיעביר את עשרות אלפי חמושיו לכבוש אותה. אם המטרה היא להעצים אותו, שימותו עליה חייליו, לא חיילינו. לפיד הופך את חיילי צה"ל לשכירי חרב של פת"ח. איך פוליטיקאי ישראלי מעז לומר דבר שכזה, ועוד בזמן מלחמה? פלא בעיניי שהציבור לא הראה לו מיד את הדרך החוצה מהפוליטיקה.
מדובר גם באיוולת מעשית. לפיד ממשיך בתעמולת "הרשות היא פרטנר". היא לא. אמנת פת"ח קוראת להשמדת ישראל, בדיוק כמו חמאס. פת"ח איננו מתנגד לאלימות; פעיליו עושים פיגועים, אבו־מאזן מעודד אותם, מממן אותם ומסרב לגנות את טבח שבעה באוקטובר. מי שצריך לסכל טרור בשטחי A, אף שאבו־מאזן קיבל מאיתנו ומהאמריקנים שליטה וצבא קטן, הוא צה"ל. וממילא, כבר היינו בסרט הזה. הרשות כבר קיבלה את השליטה ברצועה, אבל אז אנשיה נזרקו מהגגות וחמאס השתלט עליה. בעזה חמאס שולט בשטח. מה שהיה הוא שיהיה; אבו־מאזן יקבל וחמאס ירוויח – בעזה, וגם ביו"ש, שיתחברו לרצועה.
כעת לנקודה האחרונה והחשובה ביותר. הכישלון הישראלי מול עזה לא היה ההפרדה מיו"ש, אלא עיוורון קונספטואלי עצום וכישלון מקצועי חסר תקדים של הדרג הביטחוני והמדיני בנוגע לחמאס. לעומת זאת, הפיצול בין יו"ש לעזה הוכיח את עצמו. לולא אותו פיצול, ההתקפה הפלסטינית הרצחנית של שבעה באוקטובר הייתה אולי מתרחשת מאוחר יותר, אבל הייתה מופעלת בשתי הזירות במקביל, ונזקה היה גדול עשרות מונים.
צריך לזכור היטב: פת"ח או חמאס, ארגון פלסטיני א' או ארגון פלסטיני ב', בתוכנית שלהם חיבור עזה עם יו"ש הוא לא צעד בדרך ל"שתי מדינות" ולשלום, אלא שלב אסטרטגי בדרך ל"מדינה אחת, מהים לירדן". במילים אחרות, זהו שלב בחיסול ישראל. זאת המשמעות האסטרטגית בטווח הארוך.
מדוע אם כן לפיד, לצד חסידים נאמנים אחרים של בלינקן, מקדמים את רעיון העוועים הזה? התשובה בגוף השאלה – מפני שהוא מגיע מבלינקן. לפיד הוכיח, אפילו בכהונתו הקצרה, המביכה והמזיקה כראש ממשלה, שהוא "פוליטיקאי חסות" מובהק. הוא מפקיר את האינטרסים הישראליים לטובת הממשל האמריקני בלי למצמץ. האינטרס האמיתי שלו, לתפיסתו, נמצא בוושינגטון.
יהיו אשר יהיו הישגי המלחמה, אסור, בשום מחיר, לתת לאסלאם הקיצוני הרוחש סביבנו לחבר בין יו"ש לעזה. זו תהיה עוד מדרגה במורד ההיחלשות האסטרטגית שלנו מאז אוסלו. ימכרו לנו את זה ב"שקט" ובסטטיסטיקה, אבל זו תהיה אותה עסקה בדיוק, אותו פיתוי ממאיר: קְנו שקט עכשיו, קבלו סכנה קיומית אחר כך. אנו חייבים לזכור תמיד את מה שפעם היה מובן מאליו, מימין ומשמאל: שקט הוא לטווח קצר, ביטחון הוא עניין לנצח.
