הדיוויזיה התשיעית של הצבא העיראקי שטפה במהירות. המשוריינים פרצו לעבר שכונות בחלק הדרום־מזרחי של העיר מוסול, וב־6 בדצמבר הגיעו אל שערי בית החולים אל־סלאם, מתחם ענק של בניינים עם חומה מקיפה, הגדול ביותר בסביבה. החולים שהיו מסוגלים ללכת – ברחו מהאזור. אלה שלא – הסתתרו במרתפים ובמשרדי ההנהלה, יחד עם חלק מהצוות הרפואי. למחרת החל הצבא העיראקי לירות לעבר בית החולים, והלוחמים הופתעו מההתנגדות המעטה. הם השתלטו על המתחם במהירות, והתארגנו להתרעננות אחרי שלושה חודשי לחימה מתישים. עשרות משוריינים הודממו בחניית בית החולים, כבחניון רק"ם. מה שהם לא ידעו הוא שיומיים קודם לכן נכנסו כמאה פעילי דאעש כדי להמתין להם במנהרות שמתחת בית החולים.
זה היה מארב מתוכנן היטב. הטרוריסטים יצאו מהאדמה והחלו לשגר טילי נ"ט לעבר הכוחות שהקיפו את בית החולים. במקביל הם פוצצו כמה מכוניות תופת על ציר הגישה היחיד, מה שבודד את הכוחות העיראקיים שבפנים. ואז נשלחו מחבלים מתאבדים וצלפים לקומות העליונות, כדי להשמיד את החיילים הנחים ואת המשוריינים שחנו בפנים. זה נגמר בנסיגה כואבת של הצבא העיראקי מהמתחם. עשרות מלוחמיו נהרגו ונפצעו, היתרון של כוחות השריון נעלם, ודאעש, שצילם הכול ברחפנים וגו־פרו, הפיץ את סרטוני כוחות הדיוויזיה בורחים מאש הנ"ט. כדי להעמיק את ההשפלה קרא ארגון הטרור לתושבי השכונה, באמצעות כרוז מסגד, לבוא ולראות את הצבא בורח. טנדרים ואופנועים גררו גופות של חיילים עיראקים ברחובות לעיני ההמון.
השנה הייתה 2016, אבל אי אפשר לחמוק מהדמיון: ארגון טרור שמחופר היטב בתוך כשני מיליון אזרחים, עושה בהם שימוש כמגן אנושי, חופר מנהרות מתחת לבתי חולים, לא בוחל בצילום מעשי זוועה, ומנהל לוחמת גרילה של רחפנים ונ"ט נגד צבא עדיף בהרבה שמגובה על ידי ארה"ב. הסיפור של בית החולים אל־סלאם הוא גם דוגמה לאחד הלקחים הרבים שאפשר להפיק מהקרב ההוא, ומספק תשובה לאלה ששאלו בשבועות האחרונים מדוע צה"ל מתנהל לאט ובזהירות, ולא פשוט מסתער על בית החולים שיפא בעזה, כאשר ידוע לנו שתחתיו מצויות מפקדות מרכזיות של חמאס.
הלקחים של גלנט
כן, אני יודע. יש גם אינספור הבדלים בין הצבא העיראקי לצה"ל, בין המדינה האסלאמית לארגון חמאס, ובין מוסול של 2016־2017 לעזה 2023. אבל מי שמנסה להבין את הפעולה היסודית של לוחמינו כעת ברצועה, יכול למצוא את העקבות בנעליים עיראקיות בלויות מתשעה חודשי כיבוש מתישים של העיר השנייה בגודלה במדינה. איך אני יודע? אל דאגה, זה לא בזכות עברי הצבאי המזהיר כסמ"ר בתחנת רדיו. בשנת 2018 ערך פיקוד הדרום כנס מבצעי לקראת "מערכת עתידית ברצועת עזה". במרכזו, כך על פי כתבה באתר וואלה, שיחה רבת משתתפים "שהעמידה במוקד את הקרב על מוסול בעיראק".
"במוסול היה שינוי מצבי, ממשלת עיראק רצתה להחזיר שליטה על שטח. ישראל לא מעוניינת בעזה ורואה בה כנטל", ניתח השר יואב גלנט, כיום שר הביטחון ואחד ממנווטי המערכה. "מה האתגר? גם במקומות שטיהרת עשוי לצאת לך מחבל מתחת לאדמה. יש לי רעיונות, אני לא רוצה לחלוק אותם עם הציבור. כבר הפתעתי אותם במבצע, והסיפור האמיתי שם הוא פגיעה במנהיגים ובכמה שיותר מחבלים. חשוב גם לזכור שיש לנו אויבים מסוכנים יותר מאלו שבעזה".
שנתיים לאחר מכן פרסם רס"ן אלעד ברטוב, קצין צעיר מחטיבת הצנחנים, מאמר מקיף על הקרב ההוא, תחת הכותרת "כיצד מערכת ההגנה שהפעילה 'המדינה האסלאמית' במוסול עתידה לבוא לידי ביטוי במערכה הבאה לכיבוש עזה". ברטוב חקר את הקרב כשהיה חניך במכללה לפיקוד טקטי, ואף הקליט פרק בנושא לפודקאסט של המלט"ק. שלוש שנים עברו, וההאזנה לו מאלפת ורלוונטית להפליא. למשל, ברטוב (יחד עם גדעון שרב, המדריך הראשי במכללה) מסביר שם את אחד הלקחים של כוחות הקואליציה מהקרב על בית החולים במוסול: אשליית הביטחון בשטח הבנוי.
"יש לנו נטייה ברגע שכובשים מבנה למלא אותו בכוחות שלנו", אמר ברטוב. "כל הפלוגה נכנסים לאותו בית, יש כבר סוג של חמימות ותחושת ביטחון, וזה בדיוק הרגע שהאויב יוצא מהתת־קרקע ויורה טיל לתוך הבית. ראינו את זה כבר בשג'עייה בצוק איתן, וזה בהחלט לקח שצריך להימנע ממנו".
במוסול, דאעש עשה את הטריק הזה שוב ושוב. גם אחרי שהכוחות העיראקיים כבשו את שדה התעופה של העיר, הגיחו פעילי הארגון ופגעו בהם כדי להוכיח שהטיהור איננו טיהור. גם במלחמה הזאת אנחנו עלולים לשלם מחיר כואב באובדן טובי הלוחמים, בשל התרופפות ההקפדה על זהירות לאחר תחושת הכוחות שהשטח נכבש. מח"ט 401 אמר בפירוש למצלמות "עובדה": "כל שטח שאנחנו כובשים, אני מזכיר לחיילים שכבשנו רק את החלק שמעל לקרקע".
בחזרה לבית החולים אל־סלאם. לעיראקים לקח יותר משבוע להחזיר לעצמם את השליטה במתחם. חלק מהקצינים טענו שהכישלון בניסיון הראשון נבע מתמיכה אווירית לא מספקת של הקואליציה בראשות ארה"ב, שרצתה להימנע מפגיעה במבנה שמשמש מטרות הומניטריות. בכיבוש המחודש הפציצו מטוסים אמריקניים לא פחות מ־25 פעמים את המבנים במתחם בית החולים, שהפך למפקדת דאעש. עיתונאים שביקרו בבית החולים בתום הקרבות תיארו אותו כ"קליפה שרופה".
דובר הקואליציה נגד דאעש, קולונל ג'ון דוריאן מחיל האוויר האמריקני, הודה במסיבת עיתונאים שכוחותיו הפגיזו בית חולים, אך הסביר: "ברור שבית החולים משמש את דאעש כמפקדה ואינו משמש עוד כמתקן לטיפול באזרחים". הוא גם איים ש"אם האויב הולך להשתמש במתקנים כמו בתי חולים כמחסני נשק או מפקדות מבצעים, אנחנו נפציץ גם מתקנים מסוג הזה", ואף טען שזה בהתאם לחוקי המלחמה. הוא אף הכניס למתחם צוות של סוכנות הידיעות איי־פי, שתיאר כיצד מרתף בית החולים זרוע תחמושת ומדי לחימה, עם טקסטים דתיים־אסלאמיים על המדפים.
הפצצת בית החולים אל־סלאם לא תפסה את הכותרות הראשיות בעולם, לכל היותר דו"ח שכוח־אל של ארגון זכויות אדם שאיש לא התחשב בו
אם למישהו זה מזכיר את מה שעשה השבוע דובר צה"ל תת־אלוף דניאל הגרי במרתף בית החולים רנתיסי בעזה, ההשוואה על אחריותו בלבד. גם אחרי שאימצתי את זיכרוני, לא מצאתי עדות לכך שההפצצה ההיא תפסה את הכותרות הראשיות בעולם, לכל היותר דו"ח שכוח־אל של ארגון זכויות אדם שאיש לא התחשב בו. נטען בו, אגב, שהאמריקנים הפציצו גם בתי חולים אחרים. במקרה אחד, בלי שום אזהרה, הופגז מבנה מרפאה שדאעש השתלט עליו ומיקם בו אזרחים.
מיליון תושבים נעקרו
מוסול – או מוצול, אם חשוב לכם התעתיק – היא העיר השנייה בגודלה בעיראק, שבה ובסביבתה חיים כשני מיליון אזרחים, תלוי איך סופרים. ביוני 2014 כבשו אותה כוחות דאעש בעזרת כמה מאות לוחמים בלבד, והיא הייתה נכס של הארגון בזכות ההשתלטות על בארות הנפט הסמוכות, שבעבר הזרימו מהן הבריטים נפט בצינור שהגיע עד חיפה. את העיר חוצה נהר החידקל ונמצאים בה שרידיה של העיר נינווה המקראית, כמו גם מסגדים ומבני דת אסלאמיים בני מאות שנים. את ההכרזה על הקמת החליפות האסלאמית של עיראק וסוריה עשה מנהיג דאעש אבו־בכר אל־בגדדי במסגד א־נורי שבמוסול.
ב־16 באוקטובר 2016 החל המבצע לכיבוש מחדש של העיר, עם יחסי כוחות דמיוניים: לצבא העיראקי היו כ־70 אלף לוחמים, מול 7,000־12,000 פעילי דאעש. נוסף על כך היה לו גם שריון שקיבל מהאמריקנים, אימון אמריקני, תחמושת מהאמריקנים, ויועצי מלחמה – כן, אמריקנים. מהאוויר תקפו כוחות הקואליציה נגד דאעש שהובילו האמריקנים וכללו גם את חיל האוויר הבריטי, הצרפתי והטורקי. מחוץ לעיר סייעו הכורדים ומיליציות שיעיות אחרות. בקיצור, על כל לוחם דאעש היו לפחות 10 לוחמים מנגד, ויתרון אווירי וטכנולוגי עצום. ההערכה היתה שהסיפור גמור תוך חודשים ספורים.
אבל זה לקח תשעה חודשים ארוכים, ואבדות קשות. על אף נחיתותו, דאעש נערך. ממש כמו חמאס, הם מנעו ממאות אלפי אזרחים את האפשרות לברוח מהעיר והכניסו אותם בכוח למבנים שמהם פעלו: מרפאות, בתי ספר, מסגדים – הכול מותר. הם הרסו בכוונה אלפי בתים בעיר כדי להקשות על התקדמות הכוחות התוקפים, והציתו מכל הבא ליד – נפט, בתים, מבני תעשייה – העיקר למלא את השמיים בעשן ולעוור את טייסי הקואליציה. כבר בשבוע הלחימה הראשון דווח שיותר מאלף אנשים נפגעו משאיפת גזים רעילים, בעקבות הצתת מפעל גופרית.
מול מטוסים משוכללים, הטרוריסטים השתמשו ברחפנים שהוזמנו מאיביי כדי להשיג מידע על התקדמות הכוחות העיראקיים ולפוצץ עליהם מכל הבא ליד: מכוניות תופת, סירות נפץ, כטב"מים מתאבדים, ורחפנים שהטילו רימונים. במערב העיר, שבנוי יותר כמו קסבה, יצר הארגון עיי חורבות שלא אפשרו לטנקים לעבור והכריחו את העיראקים לרדת רגלית ולהיתקל במארבי צלפים ומלכודים אינספור: צעצועים, רהיטים, גופות, דלתות. הכוחות העיראקיים המתוסכלים ניסו בשלב הראשון לכתר את העיר אך נכשלו בכך, ובהמשך הצליח דאעש להכניס אספקה וסיוע מכיוון סוריה.
מטוסי הקואליציה פיזרו כרוזים שבהם קראו להמוני האזרחים להתרחק מאזורי הקרבות. חלקם הצליחו, אבל מאות אלפים הוחזקו בכוח. פעילי המדינה האסלאמית ידעו שהקואליציה נגד דאעש נמנעת מלהתקיף מבנים ששוהים בהם אזרחים רבים. כשנוכחו שיש יוצאים מן הכלל, היו מציבים מארב מתוכנן: צלף פעל מתוך בית שבו עשרות אזרחים, וכשהמטוסים מתקרבים הוא יצא והשאיר לכוחות הקואליציה להקריס מבנה על יושביו החפים מפשע בלי לפגוע באף מחבל. לקראת סיום, דאעש פוצץ את מסגד א־נורי, מבצרו האחרון.
בסיכומה של לחימה 70 אחוזים מהמבנים בעיר נהרסו או ניזוקו. גופות הוצאו מתחת להריסות בשנתיים שלאחר מכן. גם היום, קפיצה זריזה ל"גוגל סטריט וויו" תגלה לכם שחלקים ניכרים מהעיר נראים עד היום כמו אתר בנייה. לפי האו"ם וארגוני סיוע, כמיליון תושבי מוסול נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים. החדשות הטובות של השנים האחרונות מגיעות משיקום העיר המטוהרת, בנייה מחדש של הנוף ומבנים חשובים, וגם חנוכת מחלקות עתירות־טכנולוגיה בבית החולים אל־סלאם.
הקרב על התודעה
בזמן אמת הודתה הקואליציה נגד דאעש בפגיעה בכמה מאות אזרחים לכל היותר. בתקרית אחת במערב העיר נהרגו כ־200 אזרחים, ורק אחרי לחץ כבד יצאה הודעה רשמית מהקואליציה ש"לפי בדיקות ראשוניות" מדובר בהפצצה שלהם, ובה נכתב שהיא נעשתה לבקשת צבא עיראק. יש גם עדויות על הוצאות המוניות להורג שביצע דאעש, פגיעה באזרחים שניסו לברוח ושאר זוועות. בסיומו של הקרב החלו ארגונים אזרחיים לחקור ולפרסם מספרי הרוגים גבוהים בהרבה: תחקיר של איי־פי גילה כ־11,000 אזרחים הרוגים, רובם ממבנים שקרסו עליהם בחודשי הלחימה, שמותם סווג כ"תאונה". המודיעין הכורדי טען אפילו ל־40,000 אזרחים הרוגים. כוחות הקואליציה סירבו לנפק מספר רשמי.
"זה חוסר אחריות להתמקד בביקורת על פגיעות בשוגג של הקואליציה במלחמה להבסת דאעש", טען בתגובה קולונל תומס ויל, דובר הקואליציה. "בלי קרב האוויר והקרקע של הקואליציה נגד דאעש, היו באופן בלתי־נמנע עוד שנים נוספות, אולי אפילו עשורים, של סבל מיותר בסוריה ועיראק, של מוות והשחתה בידי טרוריסטים חסרי מוסר או סטנדרטים אתיים כלשהם".
בהשוואה לקרב מוסול, מה שצה"ל עושה עכשיו בעזה הוא הצלחה אדירה, אולי הפקת לקחים. ההתקדמות יסודית אך מהירה פי כמה, כיתור מוצלח, הרבה פחות אבדות, ורמת חיילות בוודאי גבוהה יותר מזו של הצבא העיראקי. השבוע ראינו אפילו ניצחונות מרשימים של דובר צה"ל בקרב התודעתי, שבדרך כלל אנחנו מפסידים בו עוד לפני שהוא מתחיל. אם יש עוד לקח שכדאי להפיק מהקרב ההוא, הוא שכדאי להעתיק את הטקסטים של הקולונלים האמריקניים, להצמיד אותם לתמונות של בית חולים אל־סלאם המפויח, ולשלוח לכל העולם, אשתו והבת שלו שבטיקטוק.
