מיום ליום מתמעטות לי המילים. כתבתי על זה כבר, אבל זה הולך ומחמיר. גם אלו שמצאתי בקושי רב, נשמעות לי חסרות בעקבות שימוש יתר. כן, הערך של מילה יורד ותפקודה פוחת ככל שמשתמשים בה יותר. השבוע מצאתי את עצמי מקשיבה המון. מקשיבה לדעות של חברים בלי להגיב, מקשיבה לפחדים ולדאגות של אחרים, מקשיבה לסיפורים של אמא שלי, גם אם כבר שמעתי אותם, מקשיבה לאנשים ברחוב, והכי־הכי – מקשיבה לילדים.
בשבוע האחרון מצאתי את עצמי תופרת אל ליבי כל משפט או מילה של ילד או ילדה שנקרו בדרכי. לעיתים היו אלה אחיינים שלי האהובים, לעיתים ילדים של חברים ולעיתים ילדים שראיתי בדרך, ברחוב ושמעתי על מה הם מדברים. גיליתי שכל מילה מתוקה שיצאה מפיהם – ריסקה לי את הלב, סחטה לי את הבטן, הטריפה לי את המחשבות. זה לא אמור להיות ככה, אבל ככה זה.
אז קבלו ממני כמה ציטוטים מילדים ששמעתי השבוע, יש בהם מתיקות ותבונה שבימים רגילים מעלות רק חיוך על הפנים, ועכשיו אני תופסת אותם בכל כך הרבה רבדים נוספים, וזה גומר אותי מבפנים.
