עלויות המלחמה והטיפול בעורף הולכות וגדלות מדי יום, ומגיעות לעשרות מיליארדי שקלים. את כל זה צריך לממן, ומדינת ישראל עושה זאת בדרכים מגוונות. אחת מהן היא גיוס הון באמצעות הנפקת איגרות חוב. רוכשי איגרות החוב מלווים למעשה כסף למדינה, והמדינה מתחייבת להחזיר להם את ההלוואה על פני תקופה במסגרת תנאי האיגרת, וזאת בתוספת ריבית ולעיתים גם הצמדה.
גיוס כספים עבור המדינה באמצעות איגרות חוב נעשה בשגרה הן בארץ והן בחו"ל. לפי החשב הכללי יהלי רוטנברג, מאז תחילת המלחמה גייסה מדינת ישראל כ־30 מיליארד שקל, מתוכם כ־16 מיליארד שקל במטבעות זרים בשווקים בינלאומיים. ככלל, הריבית המוצעת באג"ח משקפת את רמת הסיכון של מנפיק האיגרת, ובמקרה שלנו – מדינת ישראל. מטבע הדברים, ככל שבעיני המשקיעים הסיכון גבוה יותר, כך קיימת דרישה לריבית גבוהה יותר, כלומר המדינה תצטרך להחזיר למשקיעים יותר כסף. לעיתים משקיעים יעדיפו שלא להשקיע, אם יתרשמו שיש בעיה עם החוסן הפיננסי של הלווה.
על הרקע הזה פורסמה בשבוע שעבר בעיתון כלכליסט כותרת לא מדויקת, ולפיה משרד האוצר עשוי ללוות כסף מבנק ישראל. "מדובר בהלוואה שלא נלקחה מאז שנת 1986", הסביר הכתב. הכותרת הזו, שסתם ביטאה "תחושה" של מישהו, היא לא פחות מפיגוע כלכלי. מדוע? כי היא מבטאת מצב קטסטרופלי שבו משרד האוצר נואש והוא נאלץ ללוות כסף מהבנק המרכזי. אמירה כזו פוגעת קשות בתדמית של מדינת ישראל ובגיוסי החוב שלה. באוצר מתאמצים לגייס כסף בריבית כמה שיותר נמוכה ולהפגין חוסן כלכלי (שאכן קיים), והנה פרסום שקרי אחד יכול להבריח משקיעים.
החשב הכללי באוצר מיהר להדגיש כי לא נלקחה הלוואה מבנק ישראל וכי אין כל כוונה כזו. "דווקא בימים אלה אנו מבקשים מכלי התקשורת להימנע מפרסומים שגויים וחסרי אחריות, שיש בהם בכדי להטות את הנפקות המדינה, ושעלולים לפגוע במדינת ישראל ובמאמציה להילחם בחזיתות השונות", נמסר מטעם החשכ"ל.
זה לא הכזב היחיד שמופץ בשבועות האחרונים בעיתונות הכלכלית. חשוב להשמיע ביקורת, אבל היא צריכה להיות עניינית ובעיקר מבוססת על אמת. אין יום שהעיתונים הללו לא מטיחים רפש והשמצות במשרד האוצר, אגפיו ועובדיו. בין השאר ממשיכים לפמפם שם את השקר על הכספים הקואליציוניים, אחרי שכמעט כולם כבר נותבו לצורכי המלחמה, מערכת הבריאות, המשטרה ויישובי הספר.
על רקע העוינות העמוקה של חלק מהעיתונאים לממשלה, לעומד בראשה ולשר האוצר, והמנטרות החוזרות ונשנות על כך שהם "לא עושים שום דבר", "משותקים לגמרי", "החריבו את הכלכלה", "גנבו את הכסף הציבורי" וכיוצא בזה, כדאי שנדע: מעולם לא ניתנה במדינת ישראל כמות עצומה כזו של מענקים ותשלומים בעשרות מיליארדי שקלים. הנה רק כמה דוגמאות:
משכורת המינימום של חייל מילואים זינקה ל־9,000 שקל בחודש (במקום 6,450), וזהו כאמור התגמול הנמוך ביותר; משפחת מפונים שבה הורים ושלושה ילדים שבחרה לא ללכת למלון אלא לדאוג לעצמה למקום מגורים, זכאית למענק התארגנות ראשוני של 5,000 שקל, ועוד 21,000 שקל מדי חודש. הסכומים הללו מוגנים מכל משמר, כך שאפילו אם יש למשפחה הזו חובות עתק, אי אפשר לעקל אותם (למעט חוב מזונות); מתווי הפיצויים השונים הורחבו ל־40 ק"מ מהגבול, במקביל לפיצוי שניתן לכלל העסקים בארץ ושעלותו נאמדת ביותר מ־15 מיליארד שקל. ועוד לא דיברנו על השקעות המדינה בשיקום היישובים שנפגעו, פתרונות הביניים במגורים למפונים ועוד.
כן, הדילמה לא קלה. מצד אחד צריך לשחרר את הכספים לזכאים כמה שיותר מהר, ומצד שני לוודא שהם לא יגיעו למי שלא מגיע לו, ולצערנו יש כאלו שמנצלים את המצב (ראינו את זה היטב גם בתגמולי הקורונה שהורעפו על הציבור). חשוב לוודא שמי שמקבל את הכסף גם עומד בקריטריונים, וזה צריך להיעשות במהירות וברגישות.
