על כתובת אבן בכניסה למחנה פיקוד דרום בבאר־שבע חקוקות מילותיו של מפקד המרד בגטו ורשה, מרדכי אנילביץ': "חלום חיי התגשם. ההגנה העצמית היהודית הייתה לעובדה". קשה לדעת מי מעשרות אלופי הפיקוד לדורותיהם ציווה לקבוע את הכתובת, אך הוא בוודאי לא העלה על דעתו תסריט דמוי שואה במרחבי הפיקוד. תלמידי היטלר ברצועת עזה הצליחו לשחזר כאן ליום אחד את מעלליו, רק ליום אחד, עד שההגנה העצמית היהודית הדפה אותם.
בתוך חמישה שבועות צה"ל השתלט על בנייני הרייכסטג שלהם. תצלום לוחמי גולני בפרלמנט של חמאס השבוע, הוא מה שנהוג לכנות "תמונת ניצחון". אבל בפיקוד דרום לא מחפשים תמונות ניצחון כי אם ניצחון, וההבהרה הזו חשובה. לצה"ל טרם ברור לגמרי מה בדיוק השתבש ב־7 באוקטובר, אולם ברור לו היטב מה הוא רוצה מאז 8 באוקטובר: לבער את חמאס מעל פני האדמה ומתחתיה. מדי לילה נלמדים בקפידה אירועי היום שעבר, והתוכניות מתעדכנות בהתאם. הן לא מתבססות על הכרעה מהירה נוסח ששת הימים, את זה כבר כולנו יודעים, הן מבצע ניקיון יסודי. מפקדים זריזים מדי מצטווים להאט. ההנחיה מגבוה היא אורך רוח. יש לנו עוד קלפים בשרוול, מבטיחים שם נאמנה, אבל זה לא מרוץ.
ככל שיכולתי להתרשם השבוע במפגשים עם קצינים בכירים, את המלחמה הכבדה הזו מאפיין יישור קו הרמוני שלהם עם הלוחמים הזוטרים. זוועת 7 באוקטובר מניעה את כולם אל מטרה משותפת – הכחדת היכולות הצבאיות של רצועת עזה. אין להם זמן לשמוע את החדשות על לחץ בינלאומי להפסקת אש, הם להוטים להמשיך.
לצה"ל עדיין לא ברור מה בדיוק השתבש ב־7 באוקטובר, אך ברור לו היטב מה הוא רוצה מאז: לבער את חמאס מעל פני האדמה ומתחתיה
בניגוד לרושם מוטעה שאולי נוצר בשלושת השבועות הראשונים למלחמה, כ־21 יום של הפצצות עוצמתיות מהאוויר בלבד, לא הייתה התחבטות מבצעית או מדינית סביב הצורך בכניסה קרקעית לרצועה. פרק הזמן הזה נדרש להכנת תוכנית מלחמה חדשה, לאימון הכוחות בהתאם ולהשלמת פערי מודיעין. התוכנית החדשה הכילה תחבולה, כמו למשל הכניסה העוצמתית של הכוחות דרך ציר קרני־נצרים, ואת הקריאה לתושבי צפון הרצועה להתפנות כולם דרומה.
לחמאס לא אכפת להקריב את כל תושבי עזה על מזבח מזימותיו הנפשעות, אך הוא לא העלה בדעתו פעולת עונשין ישראלית של הנעת 1.7 מיליון תושבים מבתיהם. מנהיגיו זממו להכריע אותנו בנוק־אאוט, עכשיו צה"ל פועל להביס אותם בנקודות, מצפון לדרום. התמרון הקרקעי העוצמתי ימשיך להתנהל בשבועות הקרובים, בגשם, בקור, בחנוכה. בין קרב לקרב יוכלו החיילים לשיר את גרסת נעמי שמר למעוז צור: אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר, אבוי למבקש נפשי.
אין זכות שיבה
ככל שהדברים תלויים בצה"ל, חמאס עומד להפוך להיסטוריה, וכך גם התקופה שבה ישראל השגיחה על עזה מבחוץ. בצבא מתגבשות תוכניות ראשונות ברוח דברי נתניהו על הצורך בשליטה ביטחונית ישראלית בכל הרצועה. לפי שעה לא ידוע כיצד התוכניות הללו מתייחסות לסוגיית הפליטים העזתים, אך מותר לקוות שהן מתייחסות בכובד ראש להצעה המשותפת של חברי הכנסת דני דנון ורם בן־ברק במאמר לוול־סטריט ג'ורנל, השבוע. בן־ברק הספיק אומנם לזגזג, אבל הרעיון חי וקיים. למען שלום ישראל והאנושות כולה צריך לדאוג שפליטי עזה לעולם לא יזכו לשוב אליה.
כבר שנים רבות שעזה מחזיקה כבת ערובה לפחות חצי ממדינת היהודים: יישובי מערב הנגב, מרחב אשדוד, ערי גוש דן, נתב"ג. בסתיו תשפ"ד היא גררה אותנו למערכה רב־זירתית בסדר גודל תש"חי. הנזק הכלכלי שהמיטה עלינו עצום. בגללה נוצרה סכנה להתלקחות של מלחמת עולם, כפי שיכולות להעיד נושאות המטוסים האמריקניות שהוחשו הנה לאחר פרוץ הקרבות. יום אחרי יום חושפים חיילינו את הביצורים שנחפרו בה בחריצות בלתי נלאית, במאמץ לקבור חיים את כולנו. הרחקת תושביה לצמיתות תמנע מראש הנחש הזה להזדקר שוב.
בנסיבות רגילות לא יכולנו לעשות זאת, אבל קרה מה שקרה, רובם המכריע עזבו כבר את בתיהם בהסכמה בינלאומית למעשה, וכעת אסור לאפשר להם לחזור. עזה דלילת אוכלוסין היא צורך קיומי שלנו, מופת של הרתעה לשאר הפלסטינים. עם שהמליך על עצמו מנהיגים צמאי דם, שבין השאר גרמו להרחקה זמנית של מאתיים אלף ישראלים מבתיהם, ראוי לעונש של הגליה. אין לו זכות שיבה.
כרגע רוב הפליטים מתרכזים באזור המוואסי, סביבות מלון חוף הדקלים, מי שזוכר, אבל הם לא יוכלו להישאר שם לנצח וכאמור גם לא לחזור הביתה, אם בכלל נשאר להם בית. העולם הגדול צריך להציע להם חלופת מגורים. אירופה ומצרים יתחלקו בנטל הקליטה אצלן, מדינת ישראל תוכל להשתתף בנטל הכלכלי. יש פתרון לכל מתיישב, היא הבטיחה ליהודים שהגלתה מרצועת עזה ב־2005, עכשיו היא צריכה לקדם פתרון לכל גולה עזתי, הרחק מכאן ככל האפשר.
