כמעט כל הגנרלים בדימוס שמשרתים כעת כפרשני מלחמה מתמלאים חרון כשזיכרון ההתנתקות צץ באולפן. אפשר להבין אותם: חלקם חתמו על עצומות נלהבות בעדה, חלקם הוציאו אותה לפועל בנחישות. הבעת חרטה על כך היא מחווה בלתי אנושית כמעט. מודה ועוזב ירוחם, אבל כל כך קשה לעזוב, ועוד יותר קשה להתנצל.
לטענת הגנרלים באולפנים, הם עדיין בעד. טיעון המחץ ההומניטרי שלהם אומר שאלמלא ההתנתקות, חמאס היה טובח את כל שמונת אלפי מתנחלי גוש קטיף. הוא רק מתעלם מהנחה סבירה ביותר: אלמלא ההתנתקות חמאס לא היה מצליח לארגן מבצע רצחני כה מתוקתק, כפי שנבצר ממנו לעשות זאת בגזרת יו"ש בזכות נוכחות צה"ל. מעת לעת הוא מצליח לרצוח יהודים, אך לפי שעה אינו מסוגל לבנות ביו"ש צבא בסדר גודל עזתי, לחפור אלף קילומטרים של מנהרות פח"ע, לירות רבבות טילים לשטח ישראל, ולהרוג בנו 1,200 איש ביום אחד. כשצה"ל מכסח בשיטתיות את הדשא, אין לו צורך לכרות בבת אחת יער שלם. ברצועת עזה הריקה מיהודים נבצר ממנו לכסח.
מה כן יכולנו לעשות בעזה בין ההתנתקות לשמחת תורה כדי למנוע את הטבח הנורא? לכאורה לצאת יום אחד למלחמה יזומה בחמאס, ולא להמתין בהכנעה או בשאננות למתקפה שלו. כמה אנשים בינינו הציעו זאת שוב ושוב במרוצת השנים, אך רמת הקשב הכללית אליהם הייתה מזערית. כל דיבור על חזרה ישראלית לרצועת עזה נתפס כהזיה ימנית. גם הצבא התנגד, וסחף אחריו את הדרג המדיני. במסקנות ועדת וינוגרד נקבע שהייתה לצה"ל "רתיעה כמעט מאגית מכיבוש שטח". הן נכתבו על מלחמת לבנון השנייה, אך היו תקפות גם בגזרת עזה.
"להנהגה שלנו אין סיבה לחגוג", נאנחתי פה בתום מבצע צוק איתן ב־2014, "היא יודעת שלאורך זמן בלתי אפשרי למוטט את חמאס בלי לכבוש את עזה, אבל הרעיון של כיבוש עזה מהלך עליה אימים. זאת לא אימה מבצעית, זאת אימה פסיכולוגית. במשך שנים רבות התנהלה פה הסתה נגד רעיון השליטה הישראלית ברצועה, ואפילו תשע שנים תמימות אחרי ההתנתקות קשה להיחלץ ממנה. נתניהו ויעלון התמסרו להפחדות המטכ"ל מפני אפשרות השיבה לעזה, אף שהוכח עכשיו מעבר לכל ספק כי עזה מסוכנת לנו יותר מבחוץ מאשר מבפנים. כיבוש עזה, כיבוש בלתי נמנע, ייאלץ אפוא להמתין עוד מבצע או שניים, ורק אז נוכל להכריז על ניצחון מובהק" (מקור ראשון, 8.8.2014).
למען הדיוק, גם הציבור התנגד. רובו הגדול שלל רוב הזמן את ההמלצות למיטוט חמאס, בין השאר מכיוון שסירב לשלם את מחיר הדמים הכבד הכרוך במשימה צבאית שכזו. הוא הלך שבי אחר עיתונאים ופרשנים שהטיפו לאיפוק בדרום או לפחות שללו בתוקף יציאה ישראלית למלחמה. קל לנחש מה הם היו אומרים וכותבים לו ממשלת הימין בראשות נתניהו הייתה פותחת ב־6 באוקטובר במלחמת מנע נגד חמאס. אבל עכשיו, אחרי שחמאס פתח במלחמה, הם טוענים בציניות שהטעות האיומה, שורש כל רע, הייתה הסכמת נתניהו להעברת הכסף הקטארי לחמאס.
זוהי תיאוריה מופרכת שנתפרה במהירות כדי לגלגל את האחריות ההיסטורית לאסון אל כתפי הימין, מי שהזהיר בעוד מועד מפני סכנות הבריחה מעזה. העובדה נכונה, ההקשר והפרשנות כוזבים. כל הממשלות האחרונות פיטמו את חמאס באמצעות כסף קטארי. בתקופת נתניהו וליברמן הכסף עבר במזוודות, בתקופת בנט ולפיד בדרך אלגנטית יותר, אבל עבר. בנט ולפיד השיקו את מיזם כניסת הפועלים העזתים לישראל, נתניהו התמיד בו. אין שחר לעלילה טרייה אחרת, כאילו הוא השתוקק לחזק את חמאס כדי להחליש את הרש"פ ולסכל את פתרון שתי המדינות. לפיד וגנץ נקטו מדיניות זהה מול עזה, ולכן אי אפשר לתאר אותה כעת כמדיניות ימנית. זו הייתה מדיניות חוצת מחנות שעוצבה על ידי אילוץ קדמון: נסיגות אוסלו וההתנתקות. אומנם הפיצול הפלסטיני בין עזה ליו"ש שירת בעקיפין את טיעוני הכפירה הימנית ב"פתרון שתי המדינות", אבל לא בגללה אישר נתניהו העברת כספים לחמאס או הכניס הנה פועלים מעזה.
"ההתקפות על ראש הממשלה משמאל נגועות במידה של צביעות", הודה לפני חמש שנים הפרשן הצבאי של הארץ עמוס הראל, בעניין הכסף הקטארי. "לא רק שכל ממשלה היפותטית בראשות יש עתיד או המחנה הציוני היתה נוהגת בדיוק כמותו; זה כנראה גם הדבר הנכון לעשותו בנסיבות הנוכחיות. המשך הלחץ הכלכלי על הרצועה יוביל לפיצוץ שסופו כניסה קרקעית של צה"ל לעזה, אבידות רבות ואז מו"מ נואש בשאלה מי ייקח לידיו את האחריות לאוכלוסייה" (10.11.2018).
בתקופת ממשלת בנט־לפיד־גנץ גם בן כספית התפעל עמוקות מהמחוות הישראליות לעזה: "קרוב ל־20 אלף פועלים שיוצאים לעבודה יומית בישראל, מעבר כרם־שלום שדוחף פנימה מוצרי יסוד, דלק שמסופק לתחנות הכוח ומאפשר לעזה ליהנות מיותר שעות חשמל ממה שיש כרגע בביירות, וכו'. אין לחמאס מוטיבציה לוותר על כל זה ולהיכנס לעימות נוסף עם ישראל באמצע אוגוסט, בלי מזגן. צריך לעשות הכול כדי שזה יישאר ככה" (מעריב, 8.6.2022).
זו הייתה אמת נכונה לשעתה. כיוון שצה"ל ושב"כ לא יכלו עוד לפקח מקרוב אחר מעללי חמאס, ישראל נאלצה לשחד אותו, ולקוות שהוא יעדיף את החיים הטובים על פני מלחמה. תפיסת הביטחון הנגזרת מכך הייתה התבצרות ומודיעין טכנולוגי. היא הייתה מפתה כל כך, עד שאפילו הימין החשדן נפל בשנים האחרונות בפח האשליה שחמאס מורתע. אירועי 7 באוקטובר גמלו ממנה גם את השמאל. מוטב שהוא יתרכז כעת באתגר הניצחון במקום לנסות לשנות את העבר בהבל פה.
