ראש חודש אלול מחזיר אותי לימים הראשונים שעברו עליי בישיבה הנפלאה שבה למדתי, ולרגע המשמעותי ביותר שחוויתי בהם. זו הייתה תקופה נהדרת של הסתגלות. היינו כולנו תיכוניסטים נודניקים ומטופשים. עוד לא למדנו איך ללמוד. בקושי הצלחנו לקום בבוקר. את סדרי הבוקר והערב העברנו בשיחות בטלות, ובניסיונות נואשים לצלוח עוד שורה או שתיים בדפי הגמרא הצפופים והמחניקים. וכשלא הצלחנו ללמוד, עשינו שטויות.
אני, באותם ימי סתיו מתוקים, הייתי דביל במיוחד. אהבתי לגנוב דברים לחברים שלי, להחביא אותם במקומות מקוריים, ולשלוח אותם למשחק "חפש את המטמון" ברחבי הישיבה. הכי אהבתי לגנוב נעליים. חבריי הטובים נזהרו שלא לחלוץ אותן בשעת הלימוד, כי יאיר הנודניק יקח אותן ויחביא בפריזר של פינת הקפה. דביל במיוחד כבר אמרתי.
והנה הסיפור מתחיל. יום אחד, כשחזרתי למקום מושבי בבית המדרש, גיליתי שהסלולרי שלי נעלם. לא הייתי צריך יותר מדקה כדי להבין שאחד מחבריי הנקמנים גנב לי אותו. ואכן, במקום שבו היה הנייד מצאתי פתק, בכתב ידו המכוער של יהודה, ידידי הטוב, ששלח אותי לתחנה הבאה בדרך למטמון.
כמה שמחתי. כל כך שמחתי. נודניקים כמוני הכי אוהבים שמנדנקים להם בחזרה. רצתי בהתלהבות מנקודה לנקודה ברחבי הישיבה. אספתי פתק ועוד פתק. יהודה הלך בעקבותיי, עם חיוך מטופש. היינו מאושרים ומטופשים. זנחנו את התורה ואת שכרה. ונהננו מכל רגע.
אחד הפתקים, שהגיע אחרי דקות ארוכות של נדודים, שלח אותי לתא הימני של שירותי הישיבה. ניגשתי לשירותים בריצה פראית. הדלת הימנית הייתה סגורה. דפקתי עליה בהתלהבות. צעקתי בקול גדול, אחי, אחי, יש שם פתק בשירותים. אבל אף אחד לא ענה לי. שלחתי את ידי אל הידית. ניסיתי לפתוח את הדלת. היא הייתה נעולה. מישהו היה בפנים. צעקתי שוב. גבר, גבר, יש שם פתק. תבדוק שנייה אם יש שם פתק. אבל אף אחד לא ענה.
דפקתי על הדלת בזעם. קיללתי קללה עסיסית. נו גבר מה הקטע שלך, אמרתי. רק תגיד לי אם יש שם פתק. יהודה עמד מאחוריי, עם חיוך גדול. הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי. מה אני אעשה, אמרתי לו, והמתנתי בסבלנות שהדלת תיפתח.
*
את החלק הבא של הסיפור אני זוכר במעומעם. כלומר, אני זוכר שהמים ירדו באסלה, ושהדלת של תא השירותים נפתחה, ושראש הישיבה הנערץ והאהוב והמפחיד שלי יצא ממנה. גבוה, תקיף, מכובד ומזוקן מתמיד. אני זוכר שהתחלתי לרעוד. שראיתי נקודות שחורות בעיניים. שכמעט התפלצתי מרוב בושה ובעתה. אני זוכר שהוא אמר לי משהו כמו, זה מה שעושים במקום ללמוד תורה. אני זוכר שלא עניתי לו. אבל חוץ מזה אני לא זוכר כלום.
כשנכנסתי לבית המדרש, עם הפתק ביד, כולם הביטו בי בדממה. כמה תלמידים רכלנים שהיו עדים לרגע הנורא הזה, דיווחו עליו במהירות יהודית לכל יושבי בית המדרש, שמאוד שמחו לאידי. התיישבתי במקומי, מסוחרר ומבולבל. אחרי כמה דקות יהודה ניגש אליי והגיש לי את הפלאפון במבוכה. וואי וואי אחי, אמרתי לו בקול שפוף. נראה לי שהולכים להעיף אותי מהישיבה.
*
לקח לי חצי שנה בערך להצליח להסתכל לראש הישיבה שלי בעיניים, ולא פחות משתים עשרה שנה כדי להעלות את הסיפור המביש והמוזר הזה על הכתב. לפני כמה שנים, כשכתבתי על הסיפור הזה פוסט קטן בפייסבוק, ראש הישיבה שלח לי הודעת ווטסאפ מתוקה. שלום יאיר, הוא כתב בה. באמת סיפור נחמד מאוד. רק דבר אחד – אני לא מאמין שאי פעם אתה או מישהו אחר פחד ממני. מה יש לפחד. ככה הוא כתב.
היום אני וראש הישיבה שלי בקשר מצוין. פעם בכמה חודשים הוא מתקשר אליי כדי לדרוש בשלומי. אני מספר לו מה חדש אצלי, והוא מספר לי מה חדש בישיבה. אחר כך, כמעט תמיד, הוא מספר לי איזה סיפור שולי ומתוק שקרה לו לא מזמן. לסיפורים שלו בדרך כלל אין ממש פואנטה. הם סתם, סיפורים קטנים מהחיים. הם סתם מתחילים. וסתם נגמרים. אבל תמיד יש בהם משהו מצחיק ומנחם.
ובכל מקרה, עד היום כשאני חושב על ימי אלול, אני חושב על הרגע הזה. כמה מוזר. ביליתי שנתיים מחיי בישיבה הנפלאה שבה למדתי. שמעתי אינספור שיעורים מחכימים. סיכמתי סיכומים בדפדפות צהובות. למדתי ספרים עתיקים בחברותא. פגשתי תלמידי חכמים מופלאים. ונחשפתי לדיונים מעמיקים. והנה זה פלא. השנים עברו, זמן אלול מגיע – ורק סיפור אחד ויחיד קופץ לי לראש. בחור ישיבה צעיר דופק בפראות על דלת השירותים ומקלל קללות נמרצות, כשראש הישיבה שלו בפנים.
הזיכרון הזה כל כך חד וצלול, נוקב ונפלא, מחריד ומבלבל, מטופש ונהדר. ועדיין, אני לא בטוח מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה. יש ימים שאני רואה בו עוד תזכורת חשובה ומעוררת לחיים הרציניים והכבדים האלה – עד כמה חשוב וטוב להיות קצת מטומטם. יש ימים שאני רואה בו עוד הוכחה ניצחת לגדלות הלב והנפש של ראש הישיבה שלי, שאת אהבתי אליו קשה לי לתאר במילים. ויש ימים שאני רואה בו סתם. סיפור קטן מהחיים. הוא סתם מתחיל. וסתם נגמר. ובכל זאת, יש בו משהו מצחיק ומנחם.
