מאז השביעי לאוקטובר התחלנו לאכול המון גומי.
בימים שלפני המלחמה השקענו הרבה במה שאנחנו אוכלים. החלטנו החלטה אמיצה לאכול בריא, ובמשך זמן מסוים אכלנו הרבה סלט. אכלנו חסות, קייל, עגבניות ובאקצ'וי, ובאופן כללי ראינו את עצמנו כאנשים שהולכים אט אט בדרך שמובילה לחיים בריאים, מלאי פעילות ועלים ירוקים.
ועכשיו – גומי.
לא רק גומי, כמובן. אכלנו גם צ'יפס, וצ'יפס מהשקית, ועם קטשופ. אני התמכרתי לצ'יטוס צ'דר (נא לא לשפוט!), וקנינו גם ביסלי שיהיה. בבוקר אכלנו קורנפלקס, בצהריים טוסט, בערב צ'יפס. קנינו בסופר ערימות גדולות של גומי – חמצוצים ואבטיח ותות ועם סוכר ובלי סוכר. הסלקנו את זה מהילדים במדף החולצות, ואכלנו מזה רק כשהם לא ראו. ראינו הרבה יותר מדי טלוויזיה, ישנו הרבה יותר מדי זמן במיטה, ובין לבין מצאנו את עצמינו מתעצבנים הרבה יותר מדי בקלות. לא אכלנו קייל. לדעתי אין לי מושג מה זה קייל בכלל. אולי אני אזכר יום אחד.
התזונה היא רק סימן כמובן. אני כבר לא יכול לראות סרטים עם אלימות, או סרטים עם מתח, או חטיפת ילדים (אלוהים שישמור), ובאופן כללי המציאות הפכה להיות טריגר רציני. מצאתי את עצמי עומד בספריה ומחפש מה לקרוא, אבל כל הספרים הרגישו לי חיוורים מדי ביחס למציאות, או לחלופין עמוסים מדי ביחס למציאות, עד שלא הייתה ברירה והתחלתי לקרוא שוב את ההוביט. אחר כך המשכתי לעוד ספרות נוער. זה הדבר היחיד שאני מסוגל לקרוא כרגע.
גם סרטים. התחלנו לראות סרטי דיסני וסרטים מצוירים. התחלנו עם סינדרלה, המשכנו למחפשים את נמו. אנחנו מחפשים כרגע את הסרטים שגם הילדים יבינו (ולא יהיו להם מהירים מדי) ושגם אנחנו נהנה מהם. אפשר לשמוע בין השורות שנכנענו לטלוויזיה לילדים, אבל אפשר היה להבין את זה גם אם לא הייתי מדבר על זה בכלל. השבועיים שאחרי 7 לאוקטובר היו מאוד – כאלה.
בקיצור, הפכתי להיות ילד.
והנה, בימים האחרונים שי שואלת אותי למה יש אזעקות בשדרות.
היא מוטרדת מאוד מהשאלה הזו לאחרונה. גם לפני שבוע היא שאלה בדיוק את אותה השאלה. הייתה לי תשובה ארוכה ויפה לשאלה הזו, שכללה חדי קרן, כלות וקשת בענן, ולצערי לא אמרתי לה אותה. במקום זה הסברתי לה שיש אנשים טובים ורעים, שיש לנו צבא חזק ששומר עלינו, ושהרעים מאוד שונאים את שדרות אז הם שולחים לשם המון דברים מסוכנים. זו הייתה תשובה יפה והייתי גאה מאוד בהורות שלי. בפייסבוק כתבתי את התשובה שרציתי לענות. היא כללה חדי קרן, כמובן, אני מחבב חדי קרן.
בכלל, הימים האחרונים מובילים אותה להרבה מאוד שאלות. חלק ניכר מהן עוסק במוות. למשל, לאן אנשים הולכים כשהם מתים. השאלה האחרונה מחריפה, כי הם למדו בגן על רחל אימנו שמתה לפני הרבה שנים ומאז היא מתגעגעת לילדים שלה. זה מציף מיד את השאלה האם לאלוהים, לרחל ולסבתא שרה יש מספיק מקום בשמיים, ואיך בעצם יש מצב כזה שבו אנשים משחקים ואוכלים ואוהבים ואחר כך מגיעים לשמיים (בהן צדקי שככה היא אמרה). מה שמוביל לרצף ארוך ויפה של שאלות, שקשה להגיד שיש לנו תשובה טובה וקוהרנטית לכל אחת מהם.
יאמר לזכותי שאני משתדל מאוד להיות ההורה הזה שאני רוצה. אני משתדל להיות סבלני, ומשתדל להיות האיש שהילדים שלי נשענים עליו, ולתת תשובה טובה לכל שאלה. אבל אחרי שהיא הולכת לישון אני מוציא את הגומי מהמדף של החולצות, שוכב על הספה, מסתכל על התקרה ושואל את עצמי איך בעצם יש מצב כזה שבו אנשים משחקים ואוכלים ואוהבים ואחר כך מגיעים לשמיים. וכדי לא לחשוב על השאלה הזו – אני פותח שוב את הטלוויזיה, שם רטטוי, לועס גומי ושוכח מהשאלה לשעתיים של חסד. אולי זה הכי הרבה שאפשר לקוות לו בשגרת המלחמה הזו.
