בספטמבר 1953, עת עמד לפני פרישה, כתב דוד בן־גוריון מסמך ביטחוני מכונן. תחת הכותרת ״צבא ומדינה״ הציע ראש הממשלה הראשון עקרונות מנחים לגיבוש צה״ל ותפיסת הביטחון של ישראל. במסמך הזה הוא הכיר בנחיתות המספרית של ישראל מול אויביה, אך האמין כי תוכל לנצח באמצעות דגש על איכות: איכות האנשים ואיכות הציוד. לדעת בן־גוריון, בשעת מלחמה צה״ל יהיה חייב אומנם להתבסס על גיוס מילואים מסיבי, אך גם על כוח מחץ אווירי שיוכל לסייע לכוחות היבשה.
עם השנים התגבשה תפיסת הביטחון של מדינת ישראל על בסיס העקרונות ששרטט בן־גוריון. ״משולש הביטחון״ מיוסד על שלושה עקרונות: הרתעה, התרעה והכרעה. הרתעה – לגרום לאויב לחשוש ממלחמה נגדנו. אם זה לא הצליח – לדאוג שתהיה לנו התרעה מוקדמת על כוונתו לפעול, מה שייתן מספיק זמן לגיוס מילואים. ואז מגיעה ההכרעה – ניצחון מהיר ומוחץ על האויב בשדה הקרב, מה שישיב את ההרתעה.
בן־גוריון האמין שללא משולש הביטחון, מדינת ישראל תהיה נתונה באיום קיומי. הצורך בגיוס כוחות מילואים, כדי לצמצם את היתרון המספרי של האויב, מחייב התרעה מספקת. ללא הכרעה מהירה, היתרון המספרי שלו יאפשר לו לשחוק אותנו. ללא הכרעה גם לא תישמר ההרתעה, מה שיביא לפתחנו סיבוב לחימה נוסף שעלול לחסל אותנו סופית.
ישראל יישמה בהצלחה את משולש הביטחון במלחמות עבר, אך נראה שמול חמאס הפכנו רופסים. העובדה שלא מדובר בצבא קונבנציונלי גדול אלא במדינת טרור קטנה, השפיעה על תפיסת הסיכון שלנו. הכרעה של תנועת טרור היא קשה יותר לעומת הכרעה של צבא סדיר. המערכה ארוכה וסיזיפית, דורשת טיהור של תא שטח אחר תא שטח. אז העדפנו לוותר על ההכרעה. למה להשקיע את המשאבים הדרושים להכרעת חמאס, אם אפשר לנהל את הבעיה?
אבל ללא הכרעה, גם אין הרתעה. הסבבים שניהלנו נגד חמאס סייעו לו ללמוד אותנו ולהתעצם. במקום לפעול כל העת כדי להשמיד אותו, אפילו לאט, העדפנו לקנות שקט בדולרים קטריים וסיוע בינלאומי. בן־גוריון האמין שעל ישראל ליזום מתקפה, אם הדבר נדרש, ולחתור להכרעת האויב. בשנים האחרונות ישראל העדיפה לנסות לנהל את האויב, שוכחת שהוא לומד אותה בדיוק כפי שהיא לומדת אותו. חמאס למד את יכולות המודיעין שלנו, את התוכניות המבצעיות שלנו ואת נקודות התורפה בקו ההגנה שלנו.
בטהרן מתבוננים
המלחמה בעזה היא הזדמנות לשוב למשולש הביטחון ולגישה של בן־גוריון. ראש הממשלה הראשון האמין שניצחון הוא הכרחי. גם היום, רק ניצחון מוחלט על שלטון חמאס בעזה – מיטוט שלו ופירוז הרצועה – ישיב את ההרתעה. בלבנון ובאיראן יראו מה המחיר של פלישה לישראל, וייאלצו לגנוז את התוכניות לפלוש לגליל, מחשש שגורלה של ביירות יהיה כגורלה של עזה. התפשרות נוספת, פתרון חלקי, עוד סבב של ״גביית מחיר״, רק יחזירו אותנו לנקודת ההתחלה.
בתקופתו של בן־גוריון הדברים היו פשוטים וחדים יותר: ישראל הייתה מבודדת, סביבה מיליוני ערבים ומאחוריה – הים. היה ברור לבן־גוריון שהאויב מתכונן למלחמה הבאה, ושרק ניצחון מכריע ירתיע אותו. הוא לא חשש מהמחיר הכלכלי או האנושי, משום שידע שהניצחון הוא הערובה היחידה לקיומה של המדינה היהודית במזרח התיכון. הפסד אחד – וחדלנו.
היום, תודה לא־ל, אנו בטוחים יותר. יש שלום (קר) עם ירדן ומצרים, קשרים לא רשמיים עם ערב הסעודית ונורמליזציה עם מדינות במפרץ. ישראל מבוססת יותר באזור, ומחזיקה כוח צבאי מרשים. בנינו במשך עשרות שנים את כוח המחץ האיכותי שבן־גוריון רצה, עם חיל אוויר גדול, טנקים מתקדמים והכי חשוב – איכות אנושית שנמצאת בצמרת העולמית. אבל זה לא פוטר אותנו מהצורך להכריע את האויב.
כי מה שווה כוח צבאי, אם לא משתמשים בו במלואו? עד כמה באמת מבוססת ישראל במרחב, אם היא אינה מוחקת את השלטון שיצא לטבוח באזרחיה? עבור מדינת ישראל בימי בן־גוריון, משולש הביטחון היה בגדר אין ברירה – לא הייתה אפשרות אחרת מלבד הכרעת האויב. לנו, עם כל ההתקדמות שעשינו, עדיין אין ברירה. מדוע? משום שהמרחב הערבי שסביבנו עדיין לא השלים איתנו לחלוטין. עדיין יש מי שמטפחים תקווה להכריע אותנו במאבק חמוש. התקווה הזו מניעה את לוחמי חמאס וחיזבאללה ואת האייתוללות בטהרן. אנחנו צריכים לעקור אותה, בשתי ידיים: יד אחת תקדם נורמליזציה והתקרבות בינינו למדינות האזור, ויד שנייה תעקור משורש את מפלצות הטרור שצמחו בדרום ובצפון. דרושה הכרעה.
