על תג העיתונאי שאפשר לי להיכנס לאזור הבמה בעצרת הענק שקיימה השבוע בוושינגטון הקהילה היהודית בארה"ב, הופיעו שלושת המסרים שליוו אותה: בעד ישראל, בעד שחרור החטופים, נגד אנטישמיות. כל איש שיווק מתחיל יודע שהתפזרות לכמה מסרים לא משרתת את המטרה, בטח בעידן שבו רמת הקשב נמוכה ותזזיתית. כששאלתי את אחד ממארגני האירוע מדוע אי אפשר היה להתמקד במסר אחד, הוא ענה לי: "כי אנחנו לא בדצמבר 1987".
ב־6 בדצמבר 1987 התכנסו בדיוק באותו המקום – ה"מול" המפורסם בוושינגטון הבירה – קצת יותר ממאתיים אלף יהודים, בדרישה לשחרור יהודי ברית המועצות. הרקע להפגנה היה הגעתו של נשיא בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב לשיחות בבית הלבן, והקהילה היהודית החליטה שזו הדרך להפעיל לחץ על הנשיא רייגן בנושא. הרקע העמוק יותר היה תחושת האשמה של יהדות אמריקה על היעדר פעולה מספקת בזמן השואה, כארבעים שנה קודם. המילים הראשונות שנאמרו בעצרת ההיא מפי מוריס אברהם, יו"ר הוועדה הלאומית ליהודי בריה"מ, היו: "איבדנו שליש מעמנו בדורנו". לא היו אז דגלי ישראל על הבמה, גם לא דגלי ארה"ב. רק מגן דוד לבן שפורץ חומת אבנים. לעצרת ההיא הייתה סיסמה רק אחת: "שלח את עמי", ובאנגלית: Let our people go.
העצרת ההיא החזיקה בתואר "האירוע היהודי הגדול ביותר בתולדות אמריקה", אבל השבוע נשבר השיא הזה ובגדול: קצת פחות מ־300 אלף איש גדשו את השדרה המפורסמת, המשתרעת מאנדרטת לינקולן עד למרגלות גבעת הקפיטול, לאורך שלושה קילומטרים. מה שהמארגן ניסה לומר לי הוא שכדי להגיע לשיא הזה בתקופה שבה יהדות ארה"ב מפוצלת ומקוטבת לא פחות מאשר החברה הישראלית או האמריקנית, היה צורך להשתמש בשלושה מסרים שונים. רבים ממשתתפי העצרת מתחברים ללא כל קושי לשלוש הסיסמאות, אבל לא כולם.
לנו בישראל שלושתן נראות כחיבור מובן מאליו, אבל שיטוט קצת יותר מעמיק בקהל גילה קבוצות שלא בטוח שהיו מגיעות אם הסיסמה היחידה הייתה תמיכה בישראל, לדוגמה. תמיכה בישראל היא למעשה תמיכה בממשלת ישראל, ולו בעקיפין, ובשמאל היהודי־אמריקני יש כאלה שלא מסוגלים לתמוך בממשלת נתניהו, גם לא בעקיפין. הם התחברו יותר לזווית ההומניטרית של העצרת, לקריאה לשחרור 240 החטופים והחטופות. גם הסיסמה נגד אנטישמיות מעוררת אי־נוחות בחלק מיהודי אמריקה, שרואים בעצמם פריבילגים לבנים שאינם צריכים להתקרבן אלא להבין את הקורבנות האחרים שלא זכו להיוולד כמותם. זה נשמע מגוחך לאוזניים ישראליות, אבל יש לא מעט יהודים כאלה בארה"ב, רובם ככולם קשורים איכשהו לקמפוסים שבהם מבעבעות תיאוריות קולוניאליסטיות דיכוטומיות ופשטניות להחריד, שבמסגרתן כל מי שחזק טועה וכל מי שחלש צודק, וכל מה שיעשה החלש נגד החזק יוצדק בטעמים כאלה ואחרים. כן, כולל רצח ברברי של תינוקות ואונס נשים.
ההישג של העצרת הזו גדול אפילו יותר כשלוקחים בחשבון שהיא התקיימה ביום שלישי ולא בראשון, יום חופש שמנוצל לרוב לאירועים כאלה. המארגנים הסבירו שכיוונו לראש חודש כסלו שחל באותו היום, אבל חלקם הודו שפשוט לא הספיקו לסגור את הפרטים הטכניים הרבים עד ליום ראשון, אך גם לא רצו לפספס את מומנטום הדחיפוּת שניכר בקהילות מאז 7 באוקטובר. הם לקחו הימור, וזכו בכל הקופה. הרשת החברתית התמלאה בסיפורים על אנשים שרצו להגיע ולא נותרו להם כרטיסי טיסה למקום או כרטיסי נסיעה ברכבת; מלונות בבירה הכריזו בזה אחר זה על תפוסה מלאה, והשמועות הלכו ותפחו ביומיים שלפני ועודדו עוד ועוד אנשים להגיע. "הצלחנו להפוך את ההפגנה לוויראלית", אמר לי עיתונאי יהודי בעודו מתקתק במרץ "פוש" לאתר שבו הוא עובד.
כמחווה להפגנה הגדולה הקודמת, גם הפעם הסתובבו רבים עם שלטי Let our people go, כשהפעם כיוונו ל־240 החטופים שנמצאים בעזה. שלטים נוספים שצדו את תשומת הלב היו "לא להפסקת אש" – קריאה שגם נשמעה לא מעט במהלך הנאומים – לצד אזכורים לשואה דוגמת "לא הבטחנו לעולם לא עוד?". בין הנוכחים נצפה אפילו שלט כתום, עליו הכיתוב: "סלח לנו – גוש קטיף". אין ספק שאחוז האורתודוקסים והישראלים לשעבר בעצרת היה גבוה משיעורם ביהדות ארה"ב, ובכל זאת מדובר בעצרת שאספה אליה את כל הזרמים – כולל אגף להט"בי לא קטן ו"גוש שלום" שנשאו שלטי "בעד שלום, נגד חמאס – בעד ישראל, נגד ביבי".
אולם השלט שסימל את המתרחש כעת בחלקים נרחבים של הקהילה היהודית בארה"ב, היה שלט ביתי קטן שנכתב בטוש פשוט. נשאה אותו אישה בכובע מצחייה, ועליו היה כתוב: "עמדו לצד החברים היהודים שלכם עכשיו, כדי שלא תצטרכו להחביא אותנו אחר כך". החשש העיקרי כיום בישראל הוא מחדירת מחבלים לבתים, כשיש מי שחולם על אמריקה כמקלט יהודי חסר דאגות. ובכן, אם אתם שותפים לחלום האוטופי הזה, הרי שלאישה הזו יש משהו לספר לכם. העצרת הצליחה בשל תחושת אחדות גורל יהודית־אמריקנית עזה. אנחנו בישראל צריכים לאמץ בכל ליבנו את שעת הרצון הזו ואת האחדות שנוצרה כאן מאז שמחת תורה, ולאחד עם המסר היהודי המשולש אך הברור שיצא השבוע מוושינגטון. וביחד ננצח.
