בחסות מבצע סוף העונה של שבירת הקונספציות ששוטף את רחובות הארץ, הגיע הזמן לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את כל מה שנאמר על הדור הנוכחי. זה שחי במסכים, שעצל מכדי לעבוד, ושבעקבות מגפת הקורונה נצמד לדמי האבטלה; זה שחי ב"מדינת תל־אביב" או בבועה המגזרית סביבו; זה שמפגין בדורסנות או הביביסט שלא רואה הנהגה אחרת ממטר; זה שניכס לעצמו את הציונות במחנאות מפַלגת או שהמיר את הציונות בסרבנות, בקריאה לרדת מהארץ ובהברחת משקיעים כדי שנרגיש על בשרנו כמה רע זה ימין מלא־מלא. נגמר. בוגרי אוקטובר 23' מרכיבים דור אחר לגמרי.
אי אפשר לומר על הדור הזה שהוא "אינו יודע מלחמות", כאשר בקורות חייו כלולים עשרים שנות רקטות, מלחמה בלבנון ומבצעים מדממים פעם אחר פעם. אי אפשר להגיד עליו שהוא רק יכול לדמיין מה עבר על המדינה לפני חמישים שנה, כי מלחמת שמיני עצרת שלנו היא לא רק יום הכיפורים שלכם; היו בה אלמנטים קיומיים של מלחמת העצמאות ואף של השואה. בוודאי אי אפשר לומר עליו שהוא דור עצלן, פוסט־ציוני או עסוק רק בעצמו, כשאת עשרות אלפי העובדים הזרים מחליפות כעת ידיים ישראליות למהדרין בעמל החקלאות הישראלית, בהן גם ידיים של הורים שזה עתה שכלו את בניהם.
את החינוך הטוב ביותר שלו מקבל הנוער הישראלי דווקא עכשיו, כשהוא עסוק בהחייאת האדמה החרוכה, בהשקייתה במים ששוטפים את הדם ובשתילת חיים חדשים, באריזת חבילות ובשימוח ילדים בבתי מלון או פצועים בבתי החולים.
החברה הישראלית כולה הפנימה את המסר הברור ביותר בלי ויכוח, בלי עימות: כחוסנו של העורף – חוזקו של צה"ל. ההספדים הרבים מספור שנישאים באוויר הארץ עת אנחנו קוברים את גיבורינו מדי יום ביומו, ממלאים את הריאות עד כדי מחנק, כזה שמצריך אחריו נשימה עמוקה ומחיה. החמצן המופשט שאנחנו שואפים לקרבנו בימים אלה הוא תמונת ניצחון שלנו על עצמנו. כגודל אחדותנו – גודל ניצחוננו. כמה זכות למדנו ללמד על אויבים פוליטיים מרים, כמה למדנו לשתוק כשכל מה שרצינו לצעוק הוא "אמרנו לכם".
האחדות שהתעוררה והסיטה הצידה את רגשות השנאה שהשתלטו על חלקים רבים מדי בעם ואיימו על חיינו, הצמיחה אמת, ביערה אוויר מזוהם שפיזרנו לכל עבר. ברגע אחד קמנו מהשבר; בשבריר שנייה נפלו החומות הבצורות שהעמדנו בינינו. נכון, קיימים גם קולות מרירים שמבקשים לחדור את השריון שהעמדנו מול האויבים שמעבר לגדרות ולים, אבל אסור לתת להם במה ויחס. הקול המרכזי חזר סוף־סוף למקומו הטבעי ודחק את השוליים בחזרה למקומם.
מיהרנו להספיד את הדור הזה, אבל דווקא ממנו תקום ההנהגה הבאה. במשך כל שנות הנהגתו דאג בנימין נתניהו שלא להצמיח לעצמו יורש – מגדעון סער ועד נפתלי בנט ואיילת שקד. כעת ברור שהיום שאחרי נתניהו קרב, והימין צריך לשאול את עצמו לאן מועדות פניו. כשלנגד עינינו מתברר שאזרחי ישראל יודעים לעבוד כתף אל כתף לטובת המדינה והכלל, על אף המרחק הערכי בין ימין ושמאל; כשנערי גבעות איתמר פועלים לצד ותיקי אחים לנשק, נראה שרק בדרך מאחדת זו נוכל להמשיך ולהתקיים: בהנהגה משותפת של חלקים שונים בחברה הישראלית, שרבים בה התקרבו אידאולוגית זה לזה. כמובן, גם בעתיד נמשיך להתווכח, אולם במקום לבטל את דעתו של האחר, כפי שעשינו עד כה, נידרש לנהל את המחלוקת הזו תוך נתינת מקום למחשבותיו של האחר, לצערו ולתחושותיו. הסגולות החברתיות שחשבנו שאבדו לנו, התבהרו ברגע בעת המלחמה.
פלוגת מילואים אחת בתשפ"ד ראתה מה שלא ראו דורות קודמים. שבר ושפל שאין עמוקים מהם, ותקומה שלא חווינו כמותה. הדור הזה שגילה את כל הכוחות הטמונים בו ולא היסס להוציא אותם מן הכוח אל הפועל, הוא שיצעיד את מדינת ישראל קדימה, מתוך אמונה גדולה בה ובעצמו.
