מעבר לאסון האנושי הנורא, הטבח בשמחת תורה פגע עמוקות באחד האתוסים המרכזיים ביותר שלנו: האבחנה החדה שבין גלות לריבונות. שם היינו "היהודים" – המפוחדים, חסרי האונים; כאן אנחנו "הישראלים" – נלחמים בעוז רוח, לא תלויים בחסדי הגויים. והנה נחת על ראשנו טבח נורא של 1,200 איש ביום אחד, מפוחדים ומסתתרים בממ"דים ובארונות; טבח גדול בהרבה מפוגרום קישינב שהסעיר בשעתו את העולם היהודי. לא קל לישראלים גאים לחוש שוב את תחושות היהודי חסר האונים.
האמת היא שבמשך 75 שנות עצמאותנו כבר היו מעשי טבח רבים גם בישראל הריבונית, דוגמת הטבח במעלות, טבח בני משפחת פוגל באיתמר, ומעשי רצח אכזריים של כנופיות "פדאיון" עוד בשנות החמישים. האמת הגדולה יותר היא שדיכוטומיות חדות בין מצבי קצה – מסוג גלות־ריבונות – הן לרוב שקריות מטבען, אף שהנפש מתפתה אליהן. המציאות האנושית נעה כמעט תמיד על הרצף שבין הקצוות. ועל הרצף הזה, גם אחרי הטבח הנורא אנחנו מצויים במקום טוב מאוד מבחינת ההיסטוריה היהודית. יש לנו יכולת להשיב מלחמה שערה, ואנחנו אכן עושים זאת במלוא העוצמה. דם יהודי אמנם עוד נשפך, אבל כבר איננו הפקר.
האבחנה הזו חשובה לא רק כדי להתייחס נכון אל הטבח עצמו, אלא גם מול ההכרעות הקשות שנידרש להן בשבועות הקרובים. הלב רוצה, ובצדק, מבצע נוסח אנטבה שישחרר את כל החטופים, בלי לשלם שום מחיר לארגון הטרור הנפשע. אבל הדילמה שתעמוד לפתחנו תהיה כנראה פחות הרואית: כמה ואיזה מחבלים לשחרר? לכמה ימי הפוגה להסכים? כמה חטופים הם "תמורה" ראויה למחיר שנשלם? ואחריה תבוא הדילמה הלא פחות קשה: הלב רוצה שאחרי הטבח הנורא לא יישאר בעזה אפילו אדם אחד שהיה חבר בחמאס. גם זה כנראה לא יקרה. ואז, האם להסתפק במיטוט השליטה של חמאס בצפון הרצועה, ואולי גם במה שנצליח להספיק בדרומה, או להתעקש על חיסול אחרון מחבלי חמאס גם מול לחצים מצד כל הקהילה הבינלאומית?
אלה דילמות קשות שלא נוכל לדון בהן במונחים של טוב גמור מול רע גמור, אלא נצטרך לבחור בין יתרונות וחסרונות של אופציות שונות, והמצב הזה עלול לשבור שוב את רוחה הדואבת ממילא של החברה הישראלית.
לכן, כמו בנושאים רבים אחרים, כדאי לשיח הציבורי ללמוד מאופני ההתמודדות של האדם הפרטי. לכולנו מצפה סוף ידוע, שעלול להעלות שאלות בנוסח שהעלה כבר קהלת: מה טעם בכל עמלנו. אבל כמעט כולנו לא מתייאשים מידיעה סופנית זו אלא ממשיכים בעשייה, כשהכרת הסוף לעיתים אף מדרבנת אותנו להספיק יותר. יתר על כן, כולנו יודעים היטב שגם במהלך החיים צפויות לנו לא מעט התמודדויות קשות. האמירה "רק בשמחות" היא איחול נאה, אבל העתיד מזמן לנו לא רק שמחות.
והנה, גם הידיעה הזו בדרך כלל איננה מייאשת אותנו מלדבוק בחיים ובעשייה. אדרבה, חלק גדול מרצונם של בני אדם להטביע חותם ולהיות שייכים לקהילה, קשור בדיוק בתודעה הזו: שלפחות החותם שטבענו בעולם והקהילה שאליה השתייכנו ישאירו משהו מאיתנו גם אחרי 120.
מה שנכון לאדם הפרטי נכון גם לשיח הציבורי: אכן, המלחמה בעזה לא תפתור את כל בעיות הביטחון של ישראל. צריך לקוות שהיא תפתור, לפחות לשנים רבות, את האיום מדרום, אבל גם זה איננו בגדר הוודאי. ואף על פי כן, וגם אם זו תהיה התוצאה, עדיין מדובר במלחמה ראויה וחשובה, שהנופלים בה לא מסרו את נפשם לשווא.
יתר על כן, השאיפה לצעד האחד שיפתור אחת ולתמיד את בעיותינו מסוכנת מאוד, דווקא משום שהיא נשענת על משאלות לב טובות אבל לא על מבט מפוכח על המציאות. כך שגו הוגי אוסלו לחשוב שהנה, המהלך שלהם יביא את ישראל אל המנוחה והנחלה; כך שוגים גם מי שחושבים שמכה אחת ניצחת על הפלסטינים או על חיזבאללה תביא את השקט המיוחל. במציאות, כפי שלמד גם האינטלקטואל היהיר פרנסיס פוקויאמה, אין "קץ להיסטוריה"; היא תמיד שרשרת של תגובות לצעדים קודמים. ואם אנחנו רוצים להגיע להישגים היחסיים הכי טובים שאפשר, מוטל עלינו לכלכל את צעדינו בתבונה ובפיכחון.
