לא גורשתי בעצמי מגוש קטיף, אך הייתי בכל ליבי חלק מהמאבק נגד הגירוש, מהשרשרת האנושית ועד לכפר־מימון. יחד עם המגורשים נשבעתי גם אני בליבי לעשות הכול על מנת לשוב ולבנות את היישובים שנחרבו. אך לצד השמחה על כיבוש חלקים מרצועת עזה, והרצון העמוק לשוב לכל יישוב, חשוב לשים לב גם לקושי שיוצר השיח המתרחב על החזרה לגוש.
בשיחות עם חלק מהמילואימניקים המשרתים איתי (בצפון) אני שומע זעם גדול על הקריאות הללו. למלחמת "חרבות ברזל" התגייס כל עם ישראל ובתוכו גם הרבה מאוד אנשי שמאל, שחלקם מרגישים שמישהו מנסה לקדם על גבם מדיניות שנויה מאוד במחלוקת. הם מוכנים להתגייס בכל רגע נתון, גם למשך שבועות ארוכים, לטובת הגנת העם והמדינה. הם נכונים לעשות הכול כדי לנצח במלחמה, ולשלם גם את המחיר הכואב ביותר. אבל הדיבורים על הקמת הגוש מחדש יוצרים אצלם תחושה של ניצול ציני של הטראומה הלאומית ושל רוח ההתנדבות הגדולה שהם חלק ממנה. הימין צריך ללמוד להתאפק.
