לאחרונה התעוררה השאלה מה בעצם ההבדל המהותי בין המפגינים ברחבי העולם שמדקלמים את הסיסמה "פרום דה ריבר טו דה סי, פלסטיין וויל בי פרי", ובין אנשי ימין שקוראים לסיפוח אותם אזורים ממש. סביר להניח שגם השואלים מבינים את ההבדל השטחי בין אלה שרוצים להחיל את ריבונות ישראל תוך השארת התושבים הערבים במקומם, ולכל היותר לעודד הגירה ושיקום הפליטים בארצות ערב השכנות, ובין מי ששואפים להקים מדינה פלסטינית על שטח שיהיה נקי למהדרין מיהודים. את הפתרון הסופי־למדי שהם מתכננים עבור האוכלוסייה היהודית ברחבי הארץ הם כבר ניסו להדגים בעוטף עזה.
אלה לא בהכרח עולמות שאי אפשר לגשר ביניהם. הימין והשמאל יכולים להסכים, למשל, על סיפוח מלא שנותן מענה לזכויות הערבים. לחילופין, הימין יכול להשתכנע שהערבים נמצאים כאן ולא הולכים לשום מקום, ושנסיגה לגבולות צרים יותר היא אינטרס ביטחוני ישראלי, ולכן נכון למסור חבלים מארץ ישראל – אף שהיא שלנו. דוגמה מובהקת למהלך ימני כזה התרחשה בדור האחרון בדיוק באזור שבו ניטשת הלחימה כעת.
זהו ניתוח פשוט למדי של הפער בין תפיסות העולם של הימין והשמאל, אלא שבאופן מפתיע תפיסת העולם הימנית כבר כמעט לא נשמעת. היא כל כך זרה במרחב הציבורי הישראלי, עד שאנשים לא מצליחים להבדיל בינה ובין תפיסת העולם הערבית. ככל שחולפות השנים, הימין בישראל מפסיק לדבר במונחים מיושנים של צדק, לאום והיסטוריה, ועובר למושגים שמאפיינים את תפיסת העולם השמאלית. לא מה נכון, מה ראוי ומה חובתנו לאבותינו שחלמו על הארץ ולנכדינו שיחיו בה, אלא מה הפעולה שתביא הכי הרבה ביטחון ושקט לאנשים משני הצדדים. הגיע הזמן להחזיר לשוק הרעיונות הישראלי את תפיסת העולם הימנית המסורתית, כדי שננהל דיון פנימי אמיתי ולא נתחמק ממנו.
מסקנה נוספת וחשובה היא שהימין הישראלי יכול אולי להתפשר, אבל כל זמן שהערבים לא משנים את תפיסת עולמם הלאומית והדתית, וממשיכים לראות בלאום היהודי גוף שצריך לפנות את השטח שמהים ועד הנהר, שום הסכם או נסיגה לא יעזרו. את הלקח הזה למדו רבים בשני המחנות בחודש האחרון.
