אחת העצות שמומחים נותנים לישראלים מאז 7 באוקטובר היא להסתמך על נקודת ייחוס פנימית. ממליצים לנו כפרטים להתמקד במה שנמצא בשליטתנו ובחוזקות הפנימיות שלנו. אבל מה באשר אלינו כציבור? מנהיגינו שמים דגש על האויב – השמדת חמאס וביעור שלטונו, הרס תשתיות טרור והרתעה. זוהי נקודת ייחוס חיצונית. אנחנו כמעט לא מדברים על נקודת הייחוס הפנימית, על מה שהיינו רוצים להשיג בביתנו. אנחנו לא מדברים על חידוש החיים האזרחיים בניר־עם או בחולית; על הילדות המשחקות בשבילי הקיבוץ; על הסטודנטים בספיר; ועל המשך העשייה התרבותית בשדרות.
המיקוד הוא עזה. אנחנו מדברים על "מלחמת עזה", ואף מכנים את מפעל ההתיישבות הציוני המפעים בנגב "עוטף עזה". נכון, חיילינו נלחמים ברצועת עזה, אבל מלחמתם מכוונת להגנה על הנגב ועל ישראל; נכון, יישובי הנגב המערבי נבנו בסמוך לעזה, אך הם הוקמו כדי לעבד את אדמות המדינה, להגן על גבולותיה, לעטוף את ישראל.
נקודת הייחוס החיצונית הזו מזיקה. ברור לחלוטין שעלינו להילחם בעזה, לפרק את תשתיות הטרור שם ולהרתיע את אויבינו. אבל לא זו תמונת הניצחון שאנו מצפים לה. אנחנו לא מסתפקים בהסרת האיום, במה שנעשה "להם". מתוך השבר שחווינו – לא רק ב־7 באוקטובר אלא גם בחודשים שקדמו לו – עלינו לבנות אחרת את הנגב ואת המדינה כולה.
רבים משווים את ההתרחשויות הנוכחיות למלחמת העצמאות, ומבחינה זו לא מדובר בעניין סמנטי. נקודת המוצא של המלחמה ההיא הייתה פנימית – עצמאותו של העם. בן־גוריון, שהשבוע ימלאו חמישים שנה לפטירתו, לא השלים עד אחרון ימיו עם שמה הרשמי של מלחמה זו, והקפיד לכנותה "מלחמת הקוממיות". מאחורי ההתעקשות הזו עמדה ההנחה שהמלחמה ביטאה שינוי עומק בעם היהודי: היא זקפה את קומתו ואפשרה לו להלך קוממיות כעם בין כל העמים.
75 שנים אחרי, למדנו שגם עכשיו עלינו להילחם על עצמאותנו ועל קוממיותנו, אבל כעת עולה ביתר שאת השאלה מהי נקודת הייחוס הלאומית הפנימית שלנו; לאיזה שינוי עמוק בתוכנו אנחנו שואפים עם שוך הקרבות; ומה פירושה של הדרישה לשנות את התמונה מהיסוד, הנשמעת שוב ושוב מפי ישראלים רבים.
בכאב העצום שאנו חווים טמונים גם היסודות של תמונת הניצחון הפנימית אליה יש לשאוף. ההתקפה הרצחנית, המזוויעה, זעזעה את הריבונות ואת ביטחוננו כאזרחים, לכן השאיפה הבסיסית היא השבת הריבונות והביטחון. זהו כמובן החוזה הבסיסי ביותר בין אזרח למדינתו. אבל אחרי המלחמה עלינו לשאוף לבטא את הערכים המשותפים שלנו כחברה, כפי שאלו התגלו בתגובה האזרחית הנחושה מול הזוועות. זו מערכת ערכים שאיננה מתיישבת עם האקלים הפוליטי והחברתי בישראל שלפני המלחמה. היא שואפת לבנייתו ולהרחבתו של טוב משותף, המבחין בין אינטרסים אישיים ופוליטיים ובין טובת הכלל, ומעדיף אותה על פניהם. הטוב הזה בנוי על ערכים יהודיים־אוניברסליים מופשטים של "ואהבת לרעך כמוך", ערבות הדדית שאיננה מאפשרת להתעלם מצרת האחר, כבוד לחיי אדם והכרה בקדושת החיים. טוב מכיל ופתוח דיו לקבל אל תוכו את אזרחי ישראל הלא־יהודים על בסיס שוויון מלא. זוהי נקודת הייחוס הפנימית שלנו. היא נוסחה במגילת העצמאות ובמושג שהנחיל לנו בן־גוריון: ממלכתיות.
בשבועות האחרונים עברנו השתלמות אינטנסיבית בממלכתיות, שעד כה הייתה מושג מעורפל לרובנו. המלחמה הביאה כאב עצום ובלתי ניתן לתיאור, כזה שהאפיל על המחלוקות שבינינו. הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס מכנה את ההאפלה הזו "מסך הבערות" – מצב היפותטי שבו השחקנים השונים בחברה פועלים באפלה המסתירה את זהותם ואת מיקומם החברתי. הם אינם יודעים אם הם עשירים או עניים, נשים או גברים, בריאים או חולים, חילונים או דתיים. באופן פרדוקסלי דווקא האפלה הזו מאפשרת להם להסתמך על נקודת ייחוס פנימית ולפעול בבהירות, מתוך אינטרסים המשרתים את הכלל ולא את עצמם או את קבוצת השייכות שלהם.
מסך הבערות הוא בהגדרתו מצב זמני, וכך גם המלחמה. אם הממלכתיות היא "מערכת ההפעלה" של מדינת ישראל, המלחמה חשפה את "חולשות האבטחה" שלה. אנחנו מאמינים שהימים שיבואו אחרי המלחמה יאפשרו את "עדכון הגרסה" הנחוץ לנו כבר שנים, ואת בנייתה של ממלכתיות מחודשת, מפוכחת וחזקה יותר. אנחנו מאמינים שהדבר אפשרי, אם רק נדע לבצר את הטוב המשותף. זוהי תעודת הביטוח מפני מלחמה נוספת.
