באופן טבעי, הדיונים בדבר "היום שאחרי" עוסקים בעיקר בסוגיית עזה: מי ישלוט בה מדינית, ומי ביטחונית; מה יגדיר סילוק מוחלט של האיום החמאסי מעל פני האדמה, ומה לא. יש חשיבות רבה לדיונים הללו, ואין ספק שדיון ציבורי ער עשוי להשפיע ואף לחולל שינוי בדעתם של מקבלי ההחלטות. עם זאת, הדיון הזה הוא לא החשוב ביותר בעיניי בעת הזו, אלא דווקא זה שעוסק בישראל פנימה. הדיון החשוב יותר בנוגע ל"יום שאחרי" הוא כיצד תיראה הציבוריות הישראלית.
השנים האחרונות היו קשות וכואבות מאוד לכולנו. האמון הציבורי נפרם בכל המקומות שבהם הוא נדרש; אמון הציבור במוסדות המדינה, ולא פחות מזה האמון שלנו בעצמנו כציבור, כעם. המשימה החשובה ביותר כעת היא שיקום האמון הזה, שרק מתוכו נוכל לבנות את שאר המערכות שעלינו לשקם, לייצב ולקומם.
אם להמשיל את מצבנו לעולם הזוגיות, הרי שכידוע זוגיות טובה ובריאה היא לא כזו שאין בה ויכוחים ומריבות, אלא כזו שבני הזוג יודעים לריב ולהשלים, להתווכח ולהמשיך הלאה, להגיע להסכמות גם בנושאים שבהם הפערים בין הצדדים משמעותיים מאוד. ואולם יש רכיב אחד שבלעדיו אי אפשר לחולל את כל זה: אמון. אמון היא מילת הקסם שהיא, ורק היא, עשויה להוליד אחריה את הצמיחה והבנייה הנדרשות.
אמון הוא המוצר החסר ביותר בציבוריות הישראלית. הציבור הרחב חש חוסר אמון כרוני ברוב מוסדות השלטון: בכנסת, במשטרה, בבית המשפט. אפילו מידת האמון בצה"ל נסדקה בשנים האחרונות, ובמידה נוספת בחודש החולף, לכל הפחות בנוגע למה שמכונה כאן ה"קונספציה".
כדי לחדש את האמון נדרשת פעולה דו־כיוונית: מערכות השלטון צריכות ליצור צעדים בוני אמון, והציבור הרחב יידרש לתת צ'אנס נוסף, ולהיות פתוח לשינוי וליכולת לתקן. כי דבר אחד אפשר לומר כבר עכשיו בביטחון גמור: בלי אמון בין חלקי החברה לא ניתן יהיה לבנות ולתקן דבר, וזו סכנה גדולה ביותר.
לצד האמון בין הציבור למוסדות המדינה, נדרש תיקון משמעותי גם במערכת היחסים שבין ימין ושמאל. בשנים האחרונות התקשורת והרשתות החברתיות מוליכות את כולנו אל החרפת השיח באופן תמידי. ריאיון לא נחשב לראוי אם לא נאמרה בו אמירה קיצונית או אם לא סומן במהלכו יריב פוליטי כאויב שיש לטפל בו. האלגוריתם לא יהפוך פוסט לוויראלי אם לא יהיה עוקצני ורעיל, כך שיהודהד בהמשך במהדורות. התקשורת עצמה מציגה ומייצרת הרעלה תמידית של האווירה הציבורית. הפילוסוף מרשל מקלוהן הגדיר את התכונה הזו במשפט "המדיום הוא המסר". כלומר, דרך הפעולה של כלי התקשורת יוצרת ומחוללת את המסרים שעוברים דרכו.
ציוץ של 140 תווים או כותרת קליקבייט קצרה מחייבים הסרת סממנים אישיים והתמקדות במסר חריף וחד, בעוד מפגשי פנים אל פנים יוצרים כמעט תמיד קרבה וחום.
הרשתות החברתיות בתצורתן הנוכחית הגיעו לעולם לפני קרוב לעשרים שנה, ומאז – לצד מתן ביטוי לציבורים שקולם הושתק בתקשורת הממוסדת – הן מחוללות הקצנה של ממש בשיח שבין הגושים. ההקצנה הזו יוצרת דיסוננס: מחד, אנחנו ממשיכים להסתדר היטב אחד עם השני – בצבא, במקומות העבודה, בשכנות בערים. בכל המקומות הללו דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, ממעטים לריב ולהתווכח, יודעים להסתדר. כן, אפילו בכנסת. אך ברגע שאנו מתיישבים מול המקלדת או שנדלקות המצלמות, אנחנו נותנים למדיום לעצב אותנו כרצונו והופכים לשונאים מקצועיים.
הרב קוק כתב בזמן מלחמת העולם הראשונה ש"כשיש מלחמה גדולה בעולם – כוח משיח מתעורר". מלחמות מעוררות כאב עז וקשה מנשוא, אך כמו בלידה, המלחמה מעוררת תחושה שלא ייתכן שהכאב הזה הוא לשווא. לכן הוא מחולל ומוליד צמיחה חדשה. אנחנו רואים אותה היום, את התקווה הזו – בטנקים, בקניונים ובכבישים, ואפילו בספסלי הכנסת. הרעות חוזרת ותופסת מקום חשוב. אני מאמין ששמירה על הרעות הזו, ויצירת אמון בין חלקי העם השונים תוך חיזוק ההבנה כי גם הצד השני רוצה לעשות טוב ואכפת לו מהמדינה – היא המשימה החשובה ביותר של כולנו ל"יום שאחרי".
בשבועות האחרונים אני מרגיש שגם בכנסת, באופן מפתיע, יש ניצוצות של התנהלות חדשה. למעט מקרי שוליים, רוב הדיונים ענייניים לחלוטין וחברי הכנסת מהסיעות השונות עובדים כתף אל כתף בשיתוף פעולה מלא מתוך שותפות אמיתית, גם כשהם חלוקים. יש תקווה.
