מלחמת שמיני עצרת בישרה את מותן של הקונספציות. מי יכול היה לנבא את קריסתן באחת של תיאוריות בנות עשורים בדבר הכלה ונסיגה, עקירות למען ה"שלום", השקפות תלושות על אנושיותו של אויב אכזר ועוד מיני תמרונים מערבולתיים, התנתקויות, עצימוּת וכעין זה – מעשים בעולם שהם גם מטאפורות לאופנות מחשבה מעוותות, המתנתקות ממציאות טבעית הניצבת אל מול העין?
הלוא זהו שאירע: עיניים להם ולא יראו, שמשון נפל בעיניו בעזה ואף אנו. גם העיניים של המדינה – תצפיתניות, מצלמות, מודיעין – לא הועילו לראות, לנתח, להבין אמת פשוטה: הנה אימוני חטיפה ורצח, רחפנים ועוד, כאן אחר כותלנו. כיסוי העיניים הוסר ברגע חד של התפכחות כואבת מחלום בהקיץ, כשהשוחט שחט ואי אפשר היה להסיט את המבט.
לקח חשוב הוא ההכרח, ואולי ההיתר, לבחון סוף־סוף באופן חופשי באילו קונספציות אוחזים עדיין ולתהות על אודותן תוך הרהור על מסגרות החשיבה עצמן, המגבילות את אופקי ההשקפה. מה ששמחת תורה התשפ"ד הראתה יותר מכול הוא כי הכול אפשרי. מה שחשבנו שהוא מופרך, לא ייתכן או הגיוני, לא מקובל על האומות, שאסור לאומרו, ואפילו אופק חלומותינו – הכול מוזמן להתרחב עכשיו.
מול הקריאה "מן הנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית", הנצעקת בבירות העולם מפיות בורים או אנטישמים המבקשים את המשך מחיית העם בישראל בידי לוחמי "חופש" ניאו־נאצים, חיפשתי אחר מילות קוד קולעות שיצביעו באחת על חזוננו השלם. הלוא זה כוחו של הלאום הערבי העוין בארץ ישראל מאז: שאיפתו ברורה לו ופשוטה – הסרת יהודי הארץ הזאת ושלטונם מעליו. זו קונספציה עמידה, עקבית, המתבטאת בסיסמה הקליטה וממנה מתגלגלות הפעולות באופן עקיף או ישיר, אך הן מעולם לא איבדו את דרכן.
נדרש ניסוח תמציתי של החלום הישראלי הגדול. קריאה פשטנית מבוהלת של הסלוגן או שיר ההייקו המוצע בכותרת תתבע תשובה מיידית על אופני הביצוע ביחס לשאלות דמוגרפיות וגיאו־פוליטיות. הבהלה הזו מיותרת, והיא מעידה שוב על צרות המבט וחוסר הביטחון.
יש כאן חלום, חזון, הצבעה על אור ברור בקצה המנהרה שאליו אנחנו שואפים על פי מורשתנו ותורתנו הקדושה. חשוב להציב זאת, ואני אתנהלה לאיטי או אחישנה, בשום שכל, ומתוך הבנת המציאות גופא נבוא אל הפאתים.
סוּמוּד. סבלנות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל ההבטחה עודנה, וממנה גם גזירת הפעולות: עזה תמיד הייתה לנו לצנינים. עזה ויריחו תחילה – ועכשיו אנו מתחילים להפוך את מהלך הגלגל. יריחו מנעולה של ארץ ישראל, ועזה היא בגדר "הארץ הנשארת" – הנשארת תמיד, הווה מתמשך, נקודת מבחן. אנו במסע אליה, ובזכות ההצהרה הזאת אנו יודעים: עד אשר לא תהיה עזה יהודית מבחינה ביטחונית פשוטה – וגם על פי אמונה פשוטה, שהלוא המוסר הטבעי ומוסר ישראל חופפים זה על גב זה – לא ייתם הכאב, לא יבוא סיפור שלומנו אל מקומו הטוב.
ישראל – כי לא רק יהודים אנחנו, לא יהודה מול ישראל חלילה, אלא ישראל. בשם אחד ואחדותי זה נתפאר כולנו. זה השם שבו טמון הכול, כל חזוננו הרוחני והמוסרי. כי שרית עם א־לוהים ועם אנשים, קודש וחול, חומר ורוח, חסד הימין וגבורת השמאל. מקדש על הר – כי ידוע מאמרו של אורי צבי הנאמן: השולט בהר שולט מנהר ועד נהר, מרחיב נהרותיו, להיות בית השם בית תפילה לכל העמים.
