בעודנו מצויים עמוק בלב המאפליה של מלחמתנו שלנו, ציין העולם בימים אלה של חודש נובמבר 105 שנים לתום מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", כפי שכינו אותה בני הדור שנשם את אווירה העשן. גודלה לא נבע רק ממרחבי הקרבות העצומים, אלא מהיותה רגע של תובנה תהומית לגבי מה שמסוגל האדם לעולל במלחמותיו. מאז המאה ה־12, שבה נכנס לראשונה אבק השריפה לשדות הקטל, לא נראו חידושים מפלצתיים כאותם אלו שנגלו לעיני החיילים בשוחות הפרושות כל הדרך משווייץ ועד בלגיה – מטוסים מפציצים נושאי מכונות ירייה, טנקים שועטים שנדמו לרואיהם כמפלצות מיתולוגיות, פצצות שבתוכן גזים מעוורים ומחניקים – כל אלה הותירו חותם בל יימחה על גופו של העולם, ולא פחות מזה על נפשו.
אחד מן החיילים שעיניהם חזו במראות האימים מן הקו הראשון של הלחימה, היה ניסן (נתן) כהן. כהן, קצין יהודי צעיר ממונטריאול, נשלח כחלק מחיל המשלוח הקנדי ללחום בגרמנים על אדמת צרפת, ושב ממנה חבול בחבלות שליוו אותו עד מותו, כחמש־עשרה שנים לאחר מכן. הוא הותיר אישה ושני ילדים, לקטן שבהם קראו אליעזר, או בשמו הלא עברי, לאונרד. הוא היה אז אך בן תשע, וכבר אז הבין שמות אביו הוא מעין המשך לאותה מלחמה שהאב לקח בה חלק אי־אז. ואם לא די בזה, התבל כולה הייתה נתונה באותם ימים תחת חשרת העננים הנוראית של המלחמה הגדולה האחרת, השנייה, ובקהילת בית הכנסת המקומי, "שער השמיים", החלו מצטברות עוד ועוד עדויות על מה שאירע לאחים היהודים באירופה.
אין דרך להבין את יצירתו של לאונרד כהן, שהעולם ציין בשבוע שעבר גם שבע שנים לפטירתו, בלי להבין את צל המלחמה המוטל עליה מראשיתה. המלחמה עבורו אינה מאורע מדיני גרידא, ודאי לא סטייה משונה מסדר הדברים, אלא יסוד מיסודות הקיום, מעין קללה קדומה הרובצת על בני האנוש מאז רצח קין את הבל אחיו, או מאז הרים אברהם מאכלת על בנו.
"יש מלחמה", הוא שר, "בין אלו שאומרים שיש מלחמה ואלו שאומרים שאין". הכוחות הנאבקים זה בזה לא חדלים. שורות אלה נולדו בכהן לאחר הופעותיו האייקוניות בפני חיילי צה"ל בליבה של מלחמת יום הכיפורים, והן מבטאות את מה שעשה אותו ליוצר גדול: המלחמה בעבורו היא לעד המלחמה העכשווית, זו שבעיתון, וגם המלחמה העקרונית, שהיא נחלתו של הנצח.
מתוך המאורעות הנוכחיים מצאתי את עצמי שב ומעיין בשיריו של כהן, במיוחד בשירו "העתיד", שנגלה לי פתאום מחדש במלוא חדותו כנבואה אפלה על הזמן הזה בתולדות המערב, וביתר שאת על מה שמתחולל בקמפוסים האוניברסיטאיים המפוארים בארצות הברית ובבירות אירופה.
"העתיד", שיר הנושא של אלבום שלם שראה אור לפני שלושים שנים בדיוק, עורר אצל רבים התנגדות בשל העתידות הזועמות שהוא טומן בחובו: כהן לובש בו את דמות "היהודי הקטן שכתב את התנ"ך", ומתוקף הסמכות הנבואית הזו שוטח תיאור קר רוח ומשועשע כמעט של עולם שאבד לו כל אומדן, עולם שהסדר הפנימי המוכר של הנשמה נתערער בו לחלוטין. במחציתו השנייה של השיר מופיעה השורה "הקוד המערבי הישן יישבר וחייך הפרטיים יתפוצצו לכל עבר", שקשה שלא לראותה כתמונה מדויקת להחריד של עידן הרשתות החברתיות והתיעוד העצמי עד אינסוף.
בלב השיר מצויה רשימה משונה מאוד, מקפיאת דם כמעט, של בקשות. כהן מבקש, אולי נכון יותר לומר דורש, שישיבו לו, בין השאר, את סטאלין, את חומת ברלין ואת הירושימה. מדוע? מפני שהוא ראה את העתיד והעתיד הוא רצח. המילים האלה, סיפר כהן בעצמו, לא מצאו חן בעיני חבריו האירופיים. הם לא הבינו כיצד יכול כהן לבטא את מה שנשמע כגעגוע לדמויותיהם של רודנים מפלצתיים, ומדוע במקום לראות בעתיד את השעטה לעבר עידן פלאות אחדותי של דמוקרטיה ליברלית, כהן מזהה את העתיד עם רצחנות נוראה.
מבט חטוף בהפגנות הפרו־חמאסיות ברחבי המערב, שבהן האדם הלבן המחולן מוצא עצמו רוקד לחלילו של האסלאם הרדיקלי, הוא התיקוף העז ביותר לתחזיותיו של כהן: עולם המחשבה החדש, שדימה כי הוא מתקן את עוולות העבר, נפגש בקצה הדרך עם המתועבים שברוצחים. האמונה – שכהן נוגע בה ברבים משיריו המאוחרים – כאילו הצליחה אירופה להסיר מעליה את תועפות האנטישמיות והברבריות שהציפוה בשנות הארבעים של המאה ה־20, אינה אלא אשליה גמורה.
מכאן גם אפשר להבין את המבט שבוחר להפנות כהן, כביכול בערגה, לימי סטאלין והירושימה. היו אלה ימים רעים למדי, אבל הרוע שבהם היה גלוי לעין כול, ואילו אנו מצויים בזמן שבו המערב כביכול הולך ומצחצח עצמו ממלחמות העבר, אבל מתחת לבוהק נחה לה אותה שנאה ישנה ומהבילה שתופחת באין מפריע, דווקא מפני שיש מי שמדמים לחשוב כי היא נשכחת. כהן מאשים למעשה את המערב בכך שבמקום להישיר מבט אל הרע שבקרבו ולהיאבק בו, הוא בחר לפרק את מושגי הטוב והרע הישנים ובכך פטר עצמו מאחריות כלפיהם מבלי להשכיל למצוא להם כל תחליף ממשי. "החור בתרבות שלכם", במילותיו.
אבל אין זו רק האשמה כלפי אחרים ותרבותם, יש פה גם בשורה שנוגעת לנו דווקא מתוך השבר הגדול של 2023, והיא מצויה בתפיסת היהדות של כהן: היהודי שהוא תמיד סוכן כפול, מכונן את המערביות מחד גיסא ומבקר אותה מאידך גיסא. כהן ראה בעצמו מי שנושא על כתפיו את עתיד המערב והאנושות כולה מתוקף היהודיות הזו. במובן הזה, הרגע ההיסטורי שבו עיני כל העולם נתונות בנו, הוא שעת כושר לכונן מחדש את הבשורה המערבית, או במילים אחרות, לשוב ולהיות "היהודים הקטנים שכתבו את התנ"ך".
