השעון הפוליטי הפנימי אזל לפני השעון המדיני. ארבעים יום לתוך המלחמה, העולם עדיין לא עוצר את צה"ל אבל המערכת הפוליטית בישראל מתקשה להתאפק. ראש האופוזיציה קורא בשידור חי להעברת ראש הממשלה מתפקידו תחת אש.
את הפוליטיקה בזמן מלחמה יאיר לפיד מנמק בעובדה שגם נתניהו עושה פוליטיקה. למרבה הצער, שניהם עושים. ולא רק הם. התותחים בזירה הפנימית רועמים למעשה כבר מהרגע הראשון. החל מראשית המגעים להקמת ממשלת החירום, דרך התדרוכים, הציוצים וההכנות לוועדת החקירה, ועד עניין גלגול האחריות. כזכור, המלחמה תפסה את ישראל כשהיא קרועה מבפנים. אחדות השורות תחת ההלם הראשוני לא ריפאה את הפצע הזה אלא רק טשטשה לרגע את התחושות, בזמן שהוא הלך והעמיק.
לפיד הציע ממשלה בראשות הליכוד אבל בלי נתניהו, בנימוק שישראל לא צריכה בחירות כעת. אבל יש עוד סיבה: לפיד מעדיף ראש ממשלה מהליכוד בכנסת הנוכחית, שבה יש עתיד עם 24 המנדטים שלה היא שותפה בכירה, ולא בחירות עם סדר יום ביטחוני מובהק שבהן היא צפויה להתכווץ. הסקרים חוזים לגנץ קפיצה אדירה, גם על חשבון לפיד, וזה עוד בטרם נכנסו לזירה כוחות אחרים כמו נפתלי בנט ויוסי כהן מימינו, יאיר גולן ואחים לנשק משמאלו.
המכניקה של מהלך כזה סבוכה: בניגוד להצעת חוק לפיזור הכנסת, שדורשת גיוס חמש אצבעות בלבד מקואליציית נתניהו המקורית, אי־אמון קונסטרוקטיבי מצריך לפחות חמישה־עשר מורדים. לו הייתה זו הצבעה חשאית ייתכן שניתן היה לגייס יותר, אבל עם כל הכבוד להתכתבויות הווטסאפ של גלית דיסטל־אטבריאן, אינה דומה פריקת זעם שם למעשה פוליטי שאין ממנו חזרה. דיסטל־אטבריאן כתבה בכנות, אך כנראה מתוך ידיעה שהדברים עשויים לדלוף. היא ביטאה זעם על נתניהו, אבל גם הרבה מסרים מורכבים יותר. שרים אחרים בליכוד נשמעו מתבטאים בחריפות רבה בשיחות אחרות. האכזבה מנתניהו ומעצמם כבר לא מוסתרת. ההבנה שנפל דבר, שהוא יצטרך ללכת אחרי המלחמה, מחלחלת אצל חלק מחברי הקואליציה, לעיתים גם ברמיזות פומביות. במעט הסקרים שפורסמו נראה שאצל ציבור הבוחרים התחושה הזו מובהקת אף יותר.
יש משהו אחד שיכול לשפר את מצבו הציבורי של ראש הממשלה בתוך הבייס שלו: יריביו. החזרה לשיח של לפני המלחמה במחנה הנגדי, עשויה להוביל לציפוף שורות גם בקואליציית הימין. במובן הזה, לפיד אולי דווקא עשה שירות לנתניהו.
ויש גם אפשרות אחרת: ממשלת אחדות אמיתית, מקיר לקיר. כולל ליברמן ולפיד. זו תהיה קואליציה של יותר ממאה ח"כים. יש לה ערך רב, גם החוצה – עם מרחב תמרון גדול יותר להדיפת לחצים בינלאומיים, וגם פנימה לחברה הישראלית. הרי המלחמה תהיה ארוכה מכל מה שהכרנו, ובתוך השורות שאוחדו בתחילת המערכה מתרחבים הסדקים. לא רק בצמרת אלא גם ברחוב: הפגנות ראשונות של משפחות הנרצחים כבר התקיימו, והן עשויות להפוך למחאה נרחבת. לא ניתן לשפוט את המשפחות ואת הכאב והזעם שהן מביעות, אבל הדיווחים הנרגשים בתקשורת הערבית על הפגנות כאלה מלמדות שהאויב לא יצטער אם הן לא ימתינו לאחרי המלחמה. ממשלה שנשענת על כל המפלגות הציוניות (מלבד, כנראה, מרב מיכאלי) תקנה זמן יקר גם בתוך הציבור הישראלי.
ליברמן הציב תנאי פשוט וסביר להצטרפות לקואליציה: חברות בקבינט המלחמה. התנאי הזה לא התממש משיקולים לא ענייניים, בלשון המעטה. ללפיד היה תנאי אחר: בלי סמוטריץ' ובן־גביר. זו דרישה לא ראויה בזמן מלחמה, כשבוחרי כל המחנות יחד בחזית. לפיד היה יכול להסתפק בדרישה לקבל חלק מהמשרדים הביצועיים כדי שתהיה לו יכולת השפעה מעשית, אבל לא לדרוש פיטורי שרים והדחת מפלגות מהקואליציה. אלא שגם את המעט הזה נתניהו לא יעשה, כדי לא לאבד את קואליציית הבסיס של 64 המנדטים.
כאן אולי החשש האמיתי של לפיד: שנתניהו ישתמש בהם כדי לשרוד; שבמקום להסיק את המסקנה המתבקשת מהמחדל במשמרת שלו, ממשלה רחבה תהיה עבורו רק גשר צר כדי להרוויח זמן ולפרוץ לבחירות בעיתוי שנוח לו. לחשדנות המוצדקת לעיתים, ולזמזום סביב נתניהו – מהזמנת הפרוטוקולים הסודיים לקראת ועדת החקירה ועד לציוץ המטיל את האחריות למלחמה על ראשי מערכת הביטחון – יש מכנה משותף אחד: הדאגה בסביבת נתניהו ליום שאחרי, המחשבה המנותקת שיהיה בכלל יום שאחרי.
כמענה לכך, העסקה הסבירה ביותר למדינה היא כניסה של ליברמן ולפיד לקואליציה, בלי להרחיק איש ועם סיכום על בחירות בזק בתום המלחמה, שבהן נתניהו לא יתמודד. הודעה כזאת תשחרר את המערכת מהמתח המובנה בה. הוויתור על העתיד ישחרר גם משנאות העבר ויאפשר לראש הממשלה ניהול מערכה בלי רעשי רקע. בלי דיונים על אחריות, בלי לנסות לבלום יריבים פוטנציאליים, רק מה שנכון מבחינה מבצעית ומדינית, עד לניצחון. זה יהיה טוב לישראל, ובמבחן ההיסטורי אולי גם יציל משהו מכבודו של נתניהו עצמו.
גם אלו שהצטרפו לממשלת החירום עשו זאת על זמן שאול. במסמך עקרונות היסוד שלה נכתב שהיא מוקמת "למשך תקופת הלחימה". אלא שזו הגדרה אמורפית מדי. היא תלויה כמובן בשאלה אם ומתי תיפתח חזית מלאה בצפון, אבל גם אם המערכה תוגבל לעזה בלבד, ובהנחה שבכל מקרה ישראל תשאיר נוכחות צבאית ברצועה בטווח הנראה לעין – מתי בעצם מודיעים על תום המלחמה? האם אות הסיום הוא שחרור של רוב המילואימניקים? הכרזה רשמית על כיבוש כל השטח? השבת החטופים? חיסול סינוואר ודף? הודעת כניעה רשמית של חמאס?
גורמים במחנה הממלכתי מעריכים כי השלב הנוכחי של לחימה עצימה (בהנחה שלא נופתע או נפתיע בצפון) יימשך כחודש, אולי קצת יותר. חנוכה או סוף השנה האזרחית מסומנים כמועדי מבחן להמשך הישיבה עם נתניהו. בתקווה חדשה מדברים על פרק זמן ארוך יותר. גנץ וסער נכנסו יחד לקואליציה, אבל ספק אם יפרשו ממנה באותו עיתוי. התהייה הזאת נשמעת במערכת הפוליטית על רקע התקרבות מפתיעה בין סער לנתניהו. שני היריבים המרים אינם מסתירים את הקשר הישיר שנבנה פתאום ביניהם. סער מגיע ללשכת ראש הממשלה לפגישות ממושכות בארבע עיניים אחת לשבוע, יותר ממה שהוא נפגש עם בני גנץ בימים אלה. סער כנראה לא סובל מעצם הסקרנות על הנעשה בינו ובין נתניהו, אבל בסביבתו מנסים להרגיע את הספקולציות שהתפתחו, עד כדי חשד שסער יחבור לליכוד וישאיר את קואליציית נתניהו על הרגליים גם בלי גנץ. ההסבר שהם מציעים הרבה פחות קונספירטיבי: כיוון שאיננו חבר בקבינט המלחמה, זו הזדמנות להשפיע על הנעשה בדרג הבכיר ביותר.
ובינתיים העיניים בקואליציה נעוצות גם בבן־גביר: יו"ר עוצמה יהודית מבדל את עצמו מנתניהו. הוא מזכיר בטלוויזיה שראש הממשלה מידר אותו, מאשים אותו בקונספציה, מדגיש שדווקא הוא דרש קו תקיף מול חמאס ועסק בחימוש האזרחים עוד לפני שרישיונות נשק היו כה פופולריים. בקואליציה מעריכים שהוא ינסה להקדים ולפרוש, השאלה מתי ועל איזה רקע. תחת אש קשה לצאת מתחת לאלונקה הקואליציונית, אבל התקפלות הישראלית אפשרית בסוגיית הדלק יכולה להיות תירוץ לא רע. גם הפוגות בלחימה בלחץ בינלאומי הן עילה אפשרית. דווקא כשגנץ עדיין בפנים, בן־גביר עשוי להרגיש יותר בנוח לצאת: כך לא יואשם בהפלה ישירה של ממשלת הימין. עם גנץ יש לה עדיין רוב, אפילו רק עם סער.
