הלחימה של צה"ל ברצועת עזה מתנהלת לפי שעה כאילו על הפרק לא עומדת עסקה לשחרור חטופים. שלושה יעדים עיקריים הוצבו בתחילת הדרך: פירוק שלטונו של חמאס בעזה, ריסוק יכולותיו הצבאיות, והחזרת החטופים. מתוך כל אלה, היעד הראשון מתקדם במהירות הגדולה ביותר. אומנם חמאס איבד שליטה על הנעשה ברצועה בממד האזרחי, בעיקר בצפונה, אך ארגון הטרור רחוק מלהיכנע, הלחימה שלו אינה גוועת ואולי אף צפויה להתרחב.
נתחיל בדילמת החטופים: זו הפעם השלישית שבה יחיא סנוואר מציב את בנימין נתניהו בפני החלטה קשה וגורלית. באוקטובר 2011 ביקש נתניהו ממזכיר הממשלה, צבי האוזר, לזמן ישיבת ממשלה שבה תאושר העסקה לשחרור 1,027 אסירים פלסטינים בתמורה לשחרורו של גלעד שליט. סנוואר, שנכנס לכלא ב־1989 כ"קצב מחאן־יונס" , היה אז מנהיג האסירים הבלתי מעורער, והוא שניהל את המשא ומתן מול ישראל. לפני שהתקשר לשרים דיבר האוזר עם היועץ המדיני רון דרמר, ששהה בביתו חולה. "אתה ידעת על זה?", שאל האוזר את דרמר, ונענה בשלילה מוחלטת. כעבור ימים ספורים השתחרר סנוואר מהכלא, אף שלא היה מוכן לחתום על התחייבות שלא לעסוק שוב בטרור.
בדילמה השנייה, בנובמבר 2018, נדרש נתניהו לבחור בין סנוואר לשר הביטחון אביגדור ליברמן, שהתנגד בתוקף ל"הסדרה" עם חמאס, כולל אישור להעברת מזוודות הכסף המפורסמות מקטאר. בדיעבד אנחנו יודעים שסנוואר, שבאותה עת כבר היה מנהיג חמאס הרשמי ברצועת עזה, ניסה לשכנע את נתניהו להירתם לעניין באמצעות מכתב בעברית, בכתב ידו, שבו הפציר בראש הממשלה לקבל על עצמו "סיכון מחושב". נתניהו בחר בסנוואר, וליברמן התפטר.
ומה קורה בנובמבר 2023? עם כל הכבוד לדיון על הסוגיה בקבינט, כובד ההחלטה האכזרית – אולי הדילמה המוסרית הקשה ביותר אי פעם שנידונה במדינת ישראל, שבמסגרתה יהיה צורך להחליט אם לשחרר רק חלק מהחטופים בתמורה לאסירים פלסטינים ולהפוגה בת כמה ימים בלחימה – נופל שוב בעיקר על כתפיו של ראש הממשלה.
מה כוללת העסקה המוצעת, וכיצד תתבצע? רכבת ההרים הרגשית שחש כל ישראלי נוכח הפרסומים על התקדמות ונסיגה במגעים, מובילה למסקנה שמוטב להמתין במתח להתפתחויות. אם נצטט בהקשר זה את דובר צה"ל, "כשיהיה מה לעדכן, נעדכן קודם כול את המשפחות, ואחר כך את הציבור". ממילא יש בפרסומים הללו הרבה מאוד דיס־אינפורמציה מכל הצדדים, שמטרתה להשפיע על המשא והמתן.
כך או כך, לשאלה אם תהיה עסקה או לא יהיו השלכות מבצעיות מיידיות על הלחימה של צה"ל בעומק הרצועה. הפוגה בת כמה ימים תאפשר לחמאס לחלץ פצועים מהמנהרות, ובעיקר לקבל תמונת מודיעין על היערכות כוחות צה"ל מעל פני הקרקע – יעד שמטרתו העיקרית היא ביצוע התקפות מיד עם חידוש האש. הפוגה כזאת עלולה לעלות בנפגעים לכוחותינו, אבל צה"ל מעריך שהוא יוכל לחדש את הבליץ על חמאס באותה הצלחה כמו בשלושת השבועות הראשונים של התמרון.
קשה להעריך את סיכויי העסקה, בעיקר אם מסתכלים על המצב מהזווית של סנוואר: אם שר הביטחון יואב גלנט חוזר ואומר שגם אחרי עסקה חלקית ישראל תמשיך להילחם עד להשמדה סופית של חמאס וחיסול ראשיו, מה הטעם בעסקה כזאת מבחינת מנהיג ארגון הטרור? האם סנוואר מאמין שיצליח להאריך את הפסקת האש ולהביא לסיום המלחמה? ואולי עשרות הילדים, הנשים והאזרחים הזרים שמוחזקים ברצועת עזה הם כעת עבור חמאס יותר נטל מנכס, כדברי הנשיא ג'ו ביידן השבוע?
שאלות נוספות שצריך לחשוב עליהן: האם סנוואר מנהל מגעים רציניים לעסקה או שזו רק לוחמה פסיכולוגית אכזרית, כמו בפרסום הסרטון הנורא של החיילת נועה מרציאנו, שמתה בשבי? האם החלטותיו של ראש ארגון הטרור בכלל רציונליות, או שהוא נחוש להילחם מהבונקר עד הכדור האחרון? ושאלת השאלות: כמה מהחטופים עדיין בחיים?
אכן, זהו אחד האתגרים הגדולים של ישראל כעת – לדעת מה מנהיג חמאס חושב ומתכנן. ככל הידוע לגורמי המודיעין, יש אמת בטענות של איראן וחיזבאללה על כך שחמאס לא שיתף אותם מראש במידע על מתקפת הפתע בבוקר שמחת תורה. את שותפי הסוד של סנוואר אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, וגם איתם הוא מדבר בעיקר בפתקים, כמו בימיו בכלא. ראש שותפיו הוא מוחמד דף, ה"רמטכ"ל" הוותיק של חמאס. מנופי הלחץ על סנוואר ודף מגיעים מקטאר, שאת המגעים עימה מוביל ראש המוסד דדי ברנע, וממצרים – הציר שמוביל רונן בר, ראש השב"כ. למרבה הצער, גם אם חלק מהחטופים ישוחררו כבר בקרוב, הפרשה כולה רחוקה מסיום.
הפנים לדרום עזה
התמרון של צה"ל בצפון רצועת עזה מגיע בינתיים לשלב מסוכן, שכן לא רק צה"ל מתחקר את מהלכי חמאס, אלא שני הצדדים לומדים זה את זה. עם זאת, כל אנשי הצבא ששוחחתי עימם מאוחדים בדעה כי למרות הכאב הרב על הנופלים, ביצועיו של צה"ל בשטח טובים מן התחזיות. התוצאות עד כה פוגגו את החששות הכבדים שהיו בקבינט, בעיקר לראש הממשלה נתניהו.
הגורמים העיקריים שבזכותם מצליח צה"ל לעשות שמות בחמאס הם הנחישות וכוח האש. הטרוריסטים של חמאס ממשיכים להגיח מדי פעם ממנהרות, לשגר רחפנים בניסיון לאתר את כוחותינו ואז לתקוף אותם בטילים נגד טנקים ולהניח מטענים בנתיב המעבר שלהם. לרוב המחבלים מחוסלים לפני שהם מצליחים לבצע את זממם, אם כי למרבה הצער לא תמיד זה המצב.
הצבא החליט להתחיל את התמרון הקרקעי בצפון הרצועה ולהתמקד בעיר עזה עצמה, ולא בכדי. ההנחה הייתה שאם צה"ל יפגע "בראש" של חמאס, יהיה לו קל יותר בהמשך מול שאר "הגוף". אלא שגם בתום ההתמקדות ב"רובע הביטחוני" וביעדים אסטרטגיים נוספים בעזה, ואפילו לאחר חיסול או פגיעה במחצית ממפקדי הגדודים בחמאס, לא מדובר במהלך פשוט.
האתגר הגדול ביותר שניצב בפני צה"ל היה ועודנו הלחימה במנהרות. לחמאס יש שני סוגי מנהרות – התקפיות והגנתיות. בהתקפיות צה"ל טיפל כבר לא פעם מאז צוק איתן ב־2014. לכן המנהרות שמהוות חלק ממתחמי ההגנה הן האתגר הגדול יותר כעת; הן גם עמוקות יותר.
הנטל העיקרי של המתקפה השבוע נפל על שתי האוגדות הסדירות של צה"ל, 162 מצפון ו־36 מדרום לעיר עזה. שתי האוגדות כוללות גם את ארבע חטיבות החי"ר הסדירות – גבעתי, נח"ל, צנחנים וגולני – ואת חטיבות השריון הסדירות, והן חברו אלה לאלה, בלב העיר עזה.
האוגדות ממשיכות לבצע פשיטות של צוותי קרב חטיבתיים (צק"חים). כל פשיטה כזו נועדה לאחד מכמה יעדים: הראשון הוא פגיעה בסמלי שלטון לצורך הישג תודעתי, כמו ההשתלטות על בניין הפרלמנט בעזה, שמאז הצילום המפורסם של חיילי גולני בתוכו הפך כבר לאבק. יעד אחר הוא המשך ריסוק יכולותיו הצבאיות של חמאס – מוצב אחר מוצב, פיר אחר פיר. כמובן, מטרה נוספת היא קידום החזרת החטופים.
ההשתלטות על בית החולים שיפא בעזה נועדה לקדם את כל שלוש המטרות. עדיין לא ברור מה בדיוק התגלה במחשבים שנתפסו במפקדת חמאס במרתפי בית החולים. בצה"ל אספו מידע מובהק המצביע על קשר בין פעילות החמאס בבית החולים לסוגיית החטופים. אתמול בערב אף הותר לפרסום כי גופתה של יהודית וייס, תושבת קיבוץ בארי שנחטפה במתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, אותרה במתחם. לקראת סוף השבוע כבר היה ברור כי ההשתלטות על בית החולים במינימום נזק הסברתי לישראל היא הישג ענק.
כנראה יהיו עוד בתי חולים שצה"ל ייאלץ להגיע אליהם. חיפוש חטופים או ממצאים שקשורים לחטיפה בתוך בתי חולים הוא פעולה מוכרת עוד מהמבצע הנועז שערכו סיירת מטכ"ל ושלדג בבית חולים בלב מעוז החיזבאללה שבבעלבכ, במלחמת לבנון השנייה ב־2006.
חשוב לשים לב כי שר הביטחון גלנט אמר בתדרוך השבוע שצה"ל לא יסיים את הלחימה בעזה ללא פעולה בדרום הרצועה, מעבר לקו נחל עזה. הוא כנראה כיוון בראש ובראשונה למעוז חמאס החשוב ביותר אחרי העיר עזה: חאן־יונס, עיר הולדתם של דף וסנוואר. ייתכן שראשי חמאס נמצאים שם כעת. הבעיה היא שבדרום הרצועה יש גם כ־2 מיליון פלסטינים, לאחר שיותר ממיליון תושבים נענו לדרישה לפנות את צפון רצועת עזה.
אז מה יהיה היעד הבא? לקראת סוף השבוע הטיל צה"ל כרוזים שקראו לפנות את האזורים המזרחיים של חאן־יונס. זה עשוי להיות סימן לבאות. הצבא ערוך בכוח גדול לפעולה בכל רחבי הרצועה. הגשם הידק את החול הרך מתחת לכלים הצה"ליים, אף שטרם הפך אותו לבוץ.
אחרי כל זה, מהו לחץ הזמנים שמופעל על ה"מרובע הביטחוני" של ישראל – נתניהו, גלנט, בני גנץ וגדי איזנקוט? בניגוד למקובל לחשוב, גם אחרי שישה שבועות במלחמה – כולל שלושה שבועות של תמרון קרקעי – לא כל העולם נגדנו. ישראל נהנית עדיין מחופש פעולה חסר תקדים ברצועת עזה, גם בגלל היקף המהלומה שספגנו ב־7 באוקטובר. זה המקום לומר שאפו גם למקצוענים של משרד החוץ, שפועלים ביעילות ובחריצות מסביב לגלובוס עם נשק ההסברה הגדול ביותר של ישראל במלחמה הזאת – סרט הזוועות בן 47 הדקות שהפיק דובר צה"ל.
בה בעת, אפשר כבר להעריך שתוך שבועות ספורים יצמצם צה"ל את כוחותיו ברצועה ויתחיל לשחרר מילואימניקים למקומות עבודתם ולימודיהם. אם הכול ימשיך פחות או יותר כמתוכנן, זה יקרה אחרי שכבר יתאפשר לערוך מבצעים חטיבתיים נגד תשתית חמאס ולא יהיה צורך במבצעים אוגדתיים. אם מדברים על המשך לחימה עד לניקוי הרצועה במשך חודשים ארוכים ואולי אפילו שנים, זו המתכונת המתוכננת. בינתיים, עדיין בעצימות הגבוהה של הלחימה, צה"ל ממשיך גם בהכשרה הנדסית של "הפרימטר" – שטח השמדה ברוחב קילומטר הצמוד לצד הפלסטיני של גדר רצועת עזה, שכף רגלו של עזתי לא תדרוך בו גם אחרי שתסתיים המלחמה.
גלנט רמז השבוע כי תושבי העיר בית־חנון, שכנראה תהיה בתוך ה"פרימטר", בפינה הצפון-מזרחית של רצועת עזה, לא יזכו לשוב לבתיהם בסוף המלחמה. זו העיר הצמודה ביותר ליישובי העוטף, שממנה יצאו התושבים – מי ברגל ומי באופניים – למסעות טבח, אונס וביזה בעקבות כוחות הנוח'בה. אם אכן כך יהיה, בית-חנון תהפוך לסמל תודעתי נוסף של מלחמת עזה, גרסת 2023 של העיר הסורית החרבה קוניטרה שבמרכז רמת הגולן.
איראן על הכוונת?
בזמן שמרב תשומת הלב בסוף השבוע ניתנה לדרמה בבית החולים שיפא, ביהודה ושומרון נמשכו במשך כל השבוע ההתראות והפיגועים, ובמקביל הורגשה היטב גם המתיחות בצפון. יש לציין כי לאחר נאומו של נסראללה בשבת וירי טיל הנ"ט ביום ראשון על רכבי אנשי חברת החשמל, שממנו נהרג אזרח וחמישה נפצעו, הסתמנה חזרה ל"כללי משחק" מול חיזבאללה, שעשויים למנוע גלישה למלחמה בזירה הצפונית. בה בעת עברה ישראל לתקוף בלבנון גם באופן יזום, ולא רק כתגובה לירי חיזבאללה. אבל החידוש הזה לא מהווה פתרון שיאפשר לתושבי גבול הצפון לשוב לבתיהם, ולכן נראה כי לפי שעה המלחמה הרחבה בצפון רק נדחתה ולא בוטלה.
אגב, בעקבות הקצב המהיר של האירועים השבוע, ניתנה תשומת לב תקשורתית מועטה להישג מדהים והיסטורי: היירוט המוצלח, מחוץ לאטמוספרה, שביצע טיל "חץ 3" של מערך ההגנה האווירית לטיל קרקע-קרקע ששיגרו החות'ים מתימן. ככלל, הח'ותים מקבלים תשומת לב מועטה אצלנו, אף שהשבוע איימו לפגוע באוניות ישראליות שמשייטות בדרך לים סוף. במוקדם או במאוחר, ישראל וארצות הברית יידרשו "לטפל" גם בח'ותים. אם אלה יתקפו אוניות ישראליות, ייאלצו שתי המדינות להידרש לכך בזמן הקרוב.
ההתקפות על ישראל מכיוון תימן מעלות שוב את ההרהור אם לא הגיע הזמן שישראל תיזום התקפה בשטח איראן עצמה, ולא תתקוף רק את השליח. כזכור, מתקפה באיראן כמענה להתקפות של שלוחיה הייתה מדיניות מוצהרת של נפתלי בנט בכהונתו הקצרה כראש ממשלה. כמו כן, המלחמה מעוררת את השאלה אם צה"ל זקוק לחיל טילים – מהלך שאביגדור ליברמן התחיל לקדם בכהונתו כשר ביטחון. הרעיון היה שחיל הטילים ייתן אפשרות תקיפה נוספת, מעבר ליכולות חיל האוויר. כעת נראה כי התוכנית הזאת עוד תעלה לדיון בתום המלחמה.
מאלתרים פתרונות בשטח
אף שסופה של מלחמת עזה לא נראה עדיין באופק, כבר עתה היא הארוכה במלחמות ישראל אחרי מלחמת השחרור. צוק איתן זכה אומנם לאות מערכה ונמשך 51 ימים, אבל היה רק "מבצע".
לחימה ארוכה ונרחבת כל כך מחייבת את צה"ל להפעיל את מלוא יכולותיו הטכנולוגיות והלוגיסטיות. לפיכך זו הזדמנות להפנות את הזרקור לפעילותה של החטיבה הטכנולוגית ליבשה (חט"ל), אחת היחידות הגדולות ביותר בצה"ל, יחד עם יחידה 8200 של המודיעין. בחט"ל משרתים בשגרה אלפי אנשים, רבים מהם מהנדסים, והיא מכפילה את עצמה עם גיוס אנשי המילואים. ראש החטיבה הלוגיסטית, תא"ל רמי אבודרהם, צמח בתותחנים והיה ראש מטה פיקוד המרכז, אך הוא גם מהנדס.
המלחמה הציבה בפני חט"ל אתגר מיידי לחידוש קו התצפיות והקשר לאורך גדר עזה, שהושמד ברובו על ידי חמאס במתקפת הפתע. המהלך הושלם תוך שבוע וחצי, ומאז עסקה החטיבה תחת אש במציאת פתרונות חליפיים לאמצעים בגבול הצפון, שגם אותם התקיף חיזבאללה.
בעומק רצועת עזה טיפל חט"ל בעשרות טנקים ונגמ"שים שהותקפו בטילים, והחזיר את רובם לכשירות מבצעית בעודם בשטח. אנשי החטיבה ליוו את נגמ"שי ה"איתן" שפותחו במפעלי הטנקים והנגמ"שים בתל־השומר, ועברו בעזה טבילת אש. מבין הטנקים והנגמ"שים שנפגעו בקרבות, רק 3־4 נזקקים לשיקום ארוך. אף כלי לא הושמד, אפילו לא טנק המרכבה ש"כיכב" בצילומי הפלסטינים על יד גדר הרצועה בבוקר 7 באוקטובר.
המאמץ של חט"ל כעת מתמקד במציאת פתרונות יצירתיים – שעוד יסופר עליהם רבות בעתיד – לטיפול במנהרות חמאס. אפיק פעולה נוסף הוא הצורך באספקה לכוחות העצומים בלב הרצועה, מבלי ששיירות לוגיסטיות יהיו חשופות לאש חמאס.
ההתקפות על ישראל מכיוון תימן מעלות שוב את ההרהור אם לא הגיע הזמן שישראל תיזום התקפה בשטח איראן עצמה, ולא תתקוף רק את השליח
בבסיסי הניסויים של חט"ל – המכונים בשם היומרני "נס"א", ושוכנים על חוף הים בין ראשון-לציון ליבנה – נערכו מבחני אש ללא פחות משישים סוגים שונים של אפודים קרמיים שהובאו לארץ מאז תחילת המלחמה. מעל הכול נוסתה שם תחמושת חירום שנאספה מכל העולם, לבדיקת כשירותה. אומנם צה"ל ממלא את מחסניו בתום שישה שבועות של לחימה בעיקר מנשק שמגיע באוניות ובמטוסים מארה"ב, אבל חלק מחומרי הנפץ שמשמשים לירי פגזי ארטילריה, למשל, אושרו לשימוש אף שהם בני עשרות שנים. תותחנים מספרים על חומרי נפץ בני מאה שהוכנסו לכלי הירי. כדי לשפר את הדיוק, ובשל מחסור בחומרי נפץ הודפים למרחקים ארוכים, מתבצע חלק ניכר מן הירי הארטילרי במלחמת עזה מטווחים קצרים של קילומטרים אחדים בלבד.
בצה"ל עוסקים כעת בתדהמה רבה גם בתחקירים הראשוניים שנערכים תוך כדי לחימה, החושפים כשלים שומטי לסתות שקדמו למחדל שמחת תורה.
זה הרבה מעבר למחדל המודיעיני: למשל, האופן שבו צה"ל החזיק את הקו מול רצועת עזה מעורר שאלות קשות על רמת המקצועיות של הצבא. היו שם שאננות, הסתמכות מוגזמת על טכנולוגיה וגם כאוס. בשעות הראשונות אחרי קריסת הקו היו אינספור גילויי גבורה, אבל האוגדה כולה לא תפקדה. הטנק הראשון של צה"ל שחרר את הפגז הראשון בלחימה דווקא לעבר טנק אחר, וזה היה האות לסדרה ארוכה של כשלים שעוד ידובר בהם.
אפילו בנוגע לתמרון הקרקעי המוצלח בעזה כבר התעוררו שאלות יוצאות דופן: לדוגמה, בימים הראשונים של התמרון לוחמי גבעתי וגולני לא יצאו מהנמ"רים שלהם, בעוד שלוחמי נח"ל והצנחנים נכנסו לרצועה כמו לוחמי חיל רגלים אמיתיים – כלומר, נעו ברגל. לא ברור עדיין מדוע אופן הפעולה של החטיבות היה כה שונה.
ברמה המערכתית כבר ברור כי מי שיפקד על צה"ל לאחר גל ההתפטרויות בסוף המלחמה יידרש להגדיל מאוד את הצבא ולשנות כל דבר מהיסוד – מהארכת השירות הסדיר, ועד לשינוי אופן ההכשרה. השינויים יהיו גדולים יותר מהשינויים שעבר צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, אבל בשלב זה החיילים עדיין נלחמים. עוד יהיה זמן לתחקירים וללקחים.
