1. בשבת-שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, בשעה 6:22 בדיוק, בהליכת-הבוקר שלי, ב'גבעת-הסלעים' שבכפר-עציון (שרעשה במאי 48', במה שהסתיים אז בהרואיקה ועקדה וטבח), הרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי. לא הבנתי מה פשר הרעידות העמומות שהורגשו ממערב. לא ידעתי אז עד כמה רעדה האדמה.
2. באיזשהו שלב במהלך החג, אחרי שאחיה, בני-בכורי, המ"פ, כבר גוייס, לפני גיוסם של אוריה ושקד, שני אחיו, כשהשמועות הרעות החלו לרוץ ודובר על 22 הרוגים ו-35 חטופים, אמרתי שחמאס חתם על מכתב ההתאבדות של עצמו, ושאנחנו מוכרחים לכבד את בקשתו.
3. מאז ועד עתה, במשך כשישה שבועות, ממשיכים להתגלות לנו מימדי הזוועות. המיתות האכזריות, המשונות. תיאורים שיכולים היו להופיע בסיפורי חורבן טיטוס. לא היו דברים כאלה בגורל היהודי בארץ ישראל, במשך מאות שנים. בטח לא מאז מסעי-הצלב. סדר גודל בלתי-נתפס. אינני יודע אם אי-פעם יוכל להיתפס.
4. מאז ועד עתה, במשך כשישה שבועות, ממשיכים להתגלות לנו סיפורי הגבורה, ההקרבה, ההתמסרות. לא היו דברים כאלה, לפחות לא מאז מלחמת הקוממיות הראשונה, לפני 75 שנים. סדר-גודל בלתי-נתפס. אינני יודע אם אי-פעם יוכל להיתפס.
5. מאז ועד עתה, משך כשישה שבועות, התעורר ומתעורר בכולנו משהו עתיק וחזק וגדול. איזה 'הנני' עצום מהדהד בכל המרחבים. כולנו עונים ונענים לקריאה הזו, שהיא עצמה בוקעת מתוכנו, ממקומות שחלק מאיתנו כבר שכחנו.
זה לא רק ה'הנני' של אברהם, המשולש בפרשת העקדה אותה קראנו בתורה לפני כשבועיים, בשבת פרשת 'וירא': פעם בנכונות לשמוע בקול אלהים, ולא משנה מה יאמר, פעם בקשב האינטימי לבנו יצחק, בדרך אל העקדה, ופעם שלישית ביכולת לעצור הכל ולשמוע את דבר מלאך ה' המצווה 'אל תשלח ידך אל הנער'.
זו גם קריאת 'הנני' של משה, הנחלץ למראה הסנה הבוער וסבלם של בני-ישראל, זו גם קריאתו של ישעיהו לשאלה האלוהית המרחפת-בחלל: 'את מי אשלח ומי ילך לנו?' העונה בהתמסרות: 'הנני שלחני!'.
קריאת 'הנני' שבכל הדורות התגלגלה עלינו בעוצמה קמאית, בפתע-פתאם. בחזיתות ובעורף, ב-170% אחוזי גיוס ביחידות השונות ובאלפי יוזמות התמיכה וההתנדבות. למרות הפחד והכאב והכעס והטראומה, בתוך מצב המלחמה והחירום והאימה, רוח גדולה עוטפת ומרימה את החברה הישראלית. כבר כמעט לא זכרנו שאנחנו כאלה.
6. כי זו מלחמת-הקוממיות-השנייה שלנו. לא 'חרבות-ברזל', הנשמע כמו שם גרוע, כמו של משחק-מחשב, לעוד 'סבב' או 'מבצע' (וגם מה הוא אומר בעצם, שעד עכשיו 'שלפנו' רק חרבות מפלסטיק? שהכל היה בכאילו?). לא 'חרבות-ברזל'. שם שלא מתאים למה שעובר על כולנו עכשו.
'מלחמת-הקוממיות-השניה'. כי עת נוראה וקשה וגדולה דורשת שם ותודעה גדולים.
'מלחמת-הקוממיות-השנייה' – בהתנערות והתעוררות, כלפי פנים וכלפי חוץ. בהתלכדות, ערבות ודבקות פנימית, אחרי שנה קשה בה שיסענו עצמנו לגזרים, ומלחמה חסרת-פשרות ברוע החמאסי-דעאשי-איראני-עמלקי.
'מלחמת-הקוממיות-השנייה'. עד לנצחון.
7. רבים מתוכנו, במיוחד על רקע השיסוע הפנימי בשנים האחרונות ובאופן רע-קיצוני בעשרת החודשים האחרונים, ניבאו והתריעו שאנחנו על סף חורבן-פנימי ו'מלחמת-אחים' עם היכנסנו ל'רבעון-הרביעי'. שככה היה גם בשתי תקופות הריבונות היהודית הקודמות בארץ-ישראל. שלא שרדנו כאן כעצמאיים יותר מ-75-80 שנים. בא ה-7 באוקטובר וניער אותנו לגמרי. הדביק אותנו בכוח, חזרה. מי שצעקו 'אתם-לא-אחים-שלנו' נכונים להרוג ולהיהרג עכשו לצד רעיהם-אחיהם ובעבורם.
לפעמים המציאות מתקנת את עצמה באופן נוראי, קשה, אבל כנראה שזו הדרך היחידה. כבר נאמר עלינו שאנו עם-קשה-עורף. לא היינו מסוגלים להושיע את עצמנו-מעצמנו. אני יודע כי הייתי שם לאורך כל עשרת החודשים הקשים הללו, בנסיונות לחבר וליצור אמון-מחודש ולהגיע להסכמות. מה לא ניסינו? ועם מי לא? בהובלת נשיא המדינה, שרתם את עצמו ואת כל אנשיו לעניין. שברנו את הראש על כל הקירות. יצרנו שרשרות-אנושיות, בנסיונות נואשים למנוע את קריעת החבל, שנמשך חזק מדיי משני-הצדדים. שבתנו-רעב. פירפרנו כמו משוגעים. ושום מאמץ ויוזמה ושכנוע וכח שניסינו לא עצר את הטירוף הזה, את השיסוע הפנימי שכבר היה משוכנע ומבוצר ומאוהב בשוחותיו. ואז בא השביעי באוקטובר .
8. בעולם המבולבל שלנו, הפוסט-אידאולוגי והפוסט-מודרני, נדיר למצוא רגעים של בהירות. רוב הזמן פושה ערפל מתעתע, בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין נרטיבים שונים. אנחנו בעיצומו של אירוע נדיר שכזה, בו מתרחשת לנגד עינינו הקרועות-מזעזוע, כבר חודש וחצי, התבהרות מוסרית שאין-שני-לה:
יש. יש טוב ויש רע. יש חברה שמקדשת את החיים ויש תת-חברה שמקדשת את המוות. יש יהודיות וישראליות שהם מוסריים וחפצי חיים, ויש איסלאם פונדמנטליסטי, שהשתרש גם ב'חצר האחורית' שלנו, ג'יהאדיסטי ופראי וניהליסטי, בעוצמות שלא שיערנו ושלעולם לא נוכל לתפוס. ומול הרוע המוחלט שהתגלה לנו יש רק דבר אחד שניתן ומוכרחים לעשות: להכריז מלחמה עד מיגורו המוחלט. זו לא רק המלחמה שלנו. זו המלחמה של כל בנות ובני משפחת העמים, כנגד מי שהפקיעו את עצמם ממשפחה זו.
השמאל הפרוגרסיבי-ליברלי הקיצוני, בארה"ב, באירופה וגם באיים זעירים בישראל, איבד את עצמו לדעת. איבד כל לגיטימציה. איבד את המצפן והמצפון. ואם לא יתעשת ויודה וישוב-בתשובה שלמה, לא תהיה לו תקומה.
10. זהו חודש קשה מאד גם לאיסלאם המתון העולמי ולחברה הפלסטינית ככללה, אבל אין לי שום הבנה לחוסר היכולת של רובם לעמוד מנגד ולא לגנות ולהוקיע מתוכם לחלוטין את חמאס ומפלצתיותו. לקרוא בקול גדול שזהו חילול שמו של אללה ומוחמד נביאו, שזה מנוגד לחלוטין לחוק ולנורמה המוסלמית, שזה סותר ועוקר מן היסוד את הלגיטימציה והדרישות הייצוגיות הלאומיות של העם הפלסטיני, אם איננו לא רק מתנער אלא אף מצטרף למלחמת חורמה ברשע החמאסי.
כמי שעוסק יומם ולילה ושותף ומוביל ביוזמות דיאלוג ופיוס בין ישראלים לפלסטינים, בחודש האחרון אני 'מחזיק-ידיים' עם שותפות ושותפים רבים, שחלקם מזועזעים ומתביישים, כמוסלמים וכפלסטינים, בזוועות ופשעי החמאס. אבל לצערי העמוק קולם אינו נשמע ברמה, וקולן של ההנהגות הדתיות והלאומיות שלהם כמעט לא נשמע בכלל. זו חרפה לאומית ודתית ומוסרית שמוכרחים לזעוק כנגדה. קודם כל מתוך האיסלאם והחברה הפלסטינית עצמם.
11. זו שעתם הגדולה של ערביי ישראל, בוודאי של אנשי תפיסת 'החברה-המשותפת' שביניהם, ובאופן מיוחד בערים המעורבות ובמרחבים המעורבים (נגב וגליל). המראות שנצרבו היטב במאורעות מאי 2021 אינם חוזרים על עצמם. אני מסתובב בחלק מהמקומות המועדים-לפורענות ולצד מתח שקיים מוצא גם מחוייבות עמוקה לדאוג לכך שמה שהתפרץ אז לא יחזור על עצמו. בסקרים שהתפרסמו בימים האחרונים נמצא שהזדהותם וזהותם של ערביי ישראל עם וכאזרחי מדינת-ישראל התחזקו מאד, עד לכדי 70%!!. גם אנחנו צריכים לעמול ולוודא שהמגמה הזו תתחזק גם 'ביום-שאחרי'. ואי אפשר שלא להזכיר את עמידתם המסורה בכל שירותי הרפואה והחירום במדינה, בהיותם מהווים 40% ויותר בחזית החשובה הזו.
12. אנשי הצפון לא יכולים לשוב לבתיהם אם מלחמת-הקוממיות-השנייה תסתיים בהכנעת חמאס בלבד. בכל יום שיבוא עלול התרחיש שאירע בעוטף-עזה להתרגש על צפון הארץ, ובחומרה של פי עשרה בערך. אנחנו לא יכולים לתת למצב הזה להימשך. אם בדרך צבאית ואם באופנים הרתעתיים-מדיניים-דיפלומטיים, הנוכחות של חיזבאללה על גבול הצפון מוכרחה לעבור מן העולם.
13. אנחנו בינתיים ממשיכים בקריאת ה'הנני', מוכרחים להמשיך. כי זו מלחמת-הקוממיות-השנייה שלנו. כי זו קריאת ההשכמה וההתעוררות שלנו. כעם וכחברה. משהו יהודי מאד התעורר בעת הזו, גם בגלל 'ברית-הגורל' שהתחדדה והתבררה-מחדש באופן נורא, גם בגלל התעוררות הסולידריות היהודית בעולם עימנו (המלווה, כתמיד, בהתעוררות אנטישמית עולמית), וגם בגלל שאלות זהותיות עמוקות שהיו ועודן נתונות במחלוקת עמוקה בחברה הישראלית, ואיזה מכנה-משותף, רחב ועמוק כאחד, קיומי מאד, פועם בכולנו עכשו, כמעט כלב אחד. הופך את קריאת ה'הנני', גוף ראשון יחיד, ל'הננו!', בגוף ראשון רבים, ביחד.
