פעמיים נסוג אמש (מוצ"ש) ראש הממשלה נתניהו מעמדה ישראלית קודמת. הראשונה והגלויה יותר נגעה להכנסת הדלק לעזה. השנייה נגעה לסוגיה הטעונה של השליטה ברצועה ביום שאחרי המלחמה.
ההצהרות בנוגע להכנסת דלק לרצועת עזה בשבועות האחרונים היו נחרצות. ראש המל"ל צחי הנגבי הצהיר לפני שבועיים ש"דלק הוא חמצן בעורקי חמאס", נתניהו אמר שלא תהיה כניסת דלק "ללא שחרור חטופינו".
אך ביום שישי אחר הצהריים, ממש עם כניסת שבת, קיים ראש המל"ל מסיבת עיתונאים שבאה לתרץ את החזרה מההחלטה שלא להכניס דלק. הנגבי תיאר שביום חמישי, "בשעות הקטנות של הלילה, קבינט ניהול המלחמה נענה לבקשה מיוחדת של ארה"ב לספק שתי מכליות ביממה לטובת מתקני טיהור השפכים ברצועת עזה, שעומדים בפני קריסה בהיעדר חשמל ובהיעדר היכולת להפעיל את מערכות הביוב והמים שאונר"א מפעילה". הוא הסביר שהמטרה היא מניעת התפשטות מגפות שעלולות לפגוע גם בחיילי צה"ל הלוחמים ברצועה. "שאלנו את גורמי מערכת הביטחון שהיו בישיבה; גם צה"ל וגם השב"כ, האם ההחלטה הזאת פוגעת ביעדים המבצעיים, האם היא מסייעת לחמאס, האם היא פוגעת בהשגת יעדי המלחמה. התשובה החד משמעית הייתה שאפשר לקבל את הבקשה האמריקאית, וזו אכן ההחלטה שנפלה".
אמש, במסיבת העיתונאים שקיים נתניהו, הוא כבר אמר שצה״ל והשב״כ הם ש"המליצו יחד לקבינט לקבל את הבקשה האמריקנית, לאפשר כניסה מוגבלת של שתי מכליות דלק ביום לדרום הרצועה – קבינט המלחמה הסכים פה אחד".
"אני רוצה להדגיש: לא מדובר בשינוי מדיניות, אלא במענה נקודתי מוגבל כדי למנוע התפשטות מגפות", שב ואמר אתמול ראש הממשלה. הוא הוסיף שלא מדובר על הכנסת דלק לחמאס.
עם זאת, ניסיון השבועות האחרונים בנוגע לסיוע הומניטרי, מראה שכצפוי, אין כל שליטה על יעד הסיוע בתוככי הרצועה. הוא נבזז ממחסני האו"ם והגיע לכל דכפין. גם גורלו של הדלק לא מובטח מרגע שהוא מוכנס לעזה.
מתחילת המערכה, הגישה האמריקנית היא שסיוע הומניטרי מספק אסטרטגית עוד זמן ללחימה, ולכן על ישראל – לטובת הלחימה שלה – לאמץ אותו. הראשון בקרב מקבלי ההחלטות הישראלים שנקט קו דומה היה השר רון דרמר. הגישה הישראלית הכוללת הייתה עצירה מוחלטת של הכנסת סיוע, מהזרמת מים ועד בכלל. אך ככל שההכרזות היו נחרצות – כך גם הקווים האדומים הלכו ונשברו. ברז המים נפתח לדרום הרצועה, ואז עוד אחד, סיוע הוכנס, כמותו הוגדלה, וכעת גם דלק.
החזרה השנייה של נתניהו מהקו הישראלי הייתה מרומזת יותר. מהצהרתו אמש נעלמה הנקיטה המפורשת בשמה של הרשות הפלסטינית כמי שלא תשלוט בעזה ביום שאחרי. "עזה לעולם לא תאיים שוב על אזרחי ישראל. לא אסכים שייכנס אליה אף גורם שתומך בטרור, משלם למחבלים ולמשפחות הטרור, ומחנך את ילדיו לרצח יהודים ולחיסול מדינת ישראל. ללא מהפך כזה במנהל האזרחי שיהיה בעזה, זאת רק שאלה של זמן עד שעזה תחזור לטרור ולזה אני לא מוכן להסכים".
הגישה האמריקנית אומרת שזו תהיה הרשות הפלסטינית שתשלוט שם, וישראל צריכה להצביע באלו פרמטרים לדעתה על הרשות להשתנות לשם כך. המאמר שפרסם אמש הנשיא ביידן בוושינגטון פוסט, מדבר גם הוא על "רשות מחודשת" ומסביר שדווקא עכשיו, זו העת לשתי מדינות. כך שגם בפרמטר הזה, ההכרזה של נתניהו אתמול מראה סימני התגמשות שלו לכיוון האמריקני.
ומעל לשתי הסוגיות הללו, מרחפת הגישה כלפי סוכנות האו"ם, אונר"א. בישראל ברור שהיא חלק מובנה מהבעיה. לא רק שהיא משמרת לנצח את חזון הפליטות הפלסטיני, אלא שעל מצע מימון בינלאומי, בבת הספר שלה מחנכים לרצח יהודים ולשנאת ישראל, והמתקנים שלה מנוצלים בידי גורמי חמאס טרוריסטיים לשיגור רקטות לעבר ישראל. לבכירי ממשל ביידן, זה לגמרי לא ברור.
התמיכה האמריקנית במאמצי המלחמה הישראלים היא פומבית ומובהקת. אולם ביידן עצמו כתב במאמר אמש שהלחימה נדרשת עכשיו כדי להשיג שלום אחר כך. כך גם לגבי העמידה הישראלית על העקרונות שהיא עצמה שרטטה – כניעה ושבירת קוים אדומים עכשיו – היא סמן לא מעודד להתגמשות המסוכנת שתבוא אחר כך.
