בשבוע שעבר ניגשה אליי בחורה צעירה מאוד בסוף הופעה. "וואי כמה צחקתי", היא אמרה לי. "עד דמעות". אבל ברגע הפנים שלה השתנו, ומדמעות של רווחה וטוב, הן הפכו לדמעות כאב. "אוף, לא רציתי ליפול עלייך, אבל אני פשוט אלמנה". בום.
זה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו – האלמנות. העקרות. הרווקות. אלו שבאות להופעה ובסופה מגיע להן להוריד לי סטירה לפנים ולצעוק על מה את מתלוננת.
הן יודעות שאני יודעת, ושאני מודה על מה שיש לי. אבל כשהן מולי, אני נאלמת. אז למה באת? שאלתי, לא פחדת שאכאיב לך? "ההפך, שמחתי להיזכר". היא אלמנה "סתם", היא אומרת. שום דבר הירואי. לא מלחמה ולא פיגוע. צעיר ביותר, חזק ביותר, מחלה רעה ביותר, שני ילדים קטנים וזהו. היא לבד. מנסה להתאפס על עצמה. מרגישה לא טוב ביישוב, אבל לא רוצה לעזוב. רוצה להתחיל מחדש ורוצה להשאיר את הכול אותו דבר.
בלילה אנחנו ממשיכות להתכתב. זה יישמע מוזר ומאוד לא בוגר, היא כותבת, אבל לא רציתי להיות שונה. חיפשתי חיים שקטים ורגועים והשנתיים האחרונות, העיפו את כולנו. מי רצתה להיות אלמנה. מי מסוגלת להכיל כאב של יתומים. והמשפחה שלו, שאני כל כך אוהבת, ופתאום מתחילות להגיע הצעות לדייטים ואני לא מצליחה להרים את הראש. אני לא רוצה להתקדם. אני רק רוצה אחורה, לריב על שטויות, להתלונן על מתי הוא חוזר. להרגיש שאנחנו לא מספיק ביחד. כל כך הרבה פעמים שמענו סיפורים כמו שקרו לנו והיינו יושבים ומדברים על איך אסונות מכניסים לפרופורציות. ואוף, איך הפכתי להיות זאת שמכניסה לפרופורציות.
לא אמרתי לה כלום, לא עודדתי אותה לקחת את עצמה בידיים, לא אמרתי לה שהיא יכולה עוד לאהוב. לא הזכרתי לה שהיא ממש צעירה ויכולה ללדת עוד ילדים. רק הקשבתי לה ודמעתי בשקט והתכווצתי וחשבתי על האיש שלי האהוב ונשבעתי שנהיה יותר ביחד. ונכנסתי לפרופורציות.
הייתי רוצה לכתוב טור על איך מתנהגים אל אלמנה. כי הגישה שלי היא תמיד להידחף, כי כאב ומחלה בדרך כלל מרחיקים בתואנה של "מה אני אשחק את עצמי צבועה", לא היינו בקשר עד עכשיו – אז מה פתאום עכשיו אני כן. אבל אני טוענת שכן. שפתאום. שאם זה לא יתאים כבר נרגיש ונדע.
אשתף בכאב ובאהבה מכתב שקיבלתי מאישה שמטבע הדברים ביקשה לשמור על עילום שמה.

 ***
רביטל, שלום.
עכשיו, בשיא עונת החתונות, נראה לי מתאים שאספר לך על נקודה שכדאי שישימו לב אליה. בעלי נפטר לפני שנה ומשהו, ואני מוזמנת לשמחות של חברים ובני משפחה, לרוב לבד. קורה שאני מעדיפה להישאר בבית ולא להתמודד עם המבטים והשאלות, ולהישאר עם הילדים לעוד ערב שגרתי ונעים יחד.
וכשאני מחליטה להגיע לאירוע, ממש לא פשוט לצאת מאבל ליום טוב, ללבוש בגדי חג ולהצטרף לשולחן שכולו יצא מתיבת נח. בעלי השמחה משתדלים להתאים לי שולחן ידידותי, עם פנים מוכרות. השיחה קולחת איכשהו, ואז מתחילים הריקודים. באיזשהו סבב אני מחליטה לגשת למעגל הרוקדות, ואפילו מצטרפת לסיבוב־שניים.
ואז מגיעה כף היד ההיא ומונחת לי על הכתף, במקום הזה, של הניחומים. "איך הצטערתי לשמוע! כמה היה עצוב לי כשהגיעה הבשורה. דווקא רציתי לבוא, אבל ירד גשם/שלג/שמש, ולא הסתייע. אז טוב שאני רואה אותך עכשיו ואני יכולה לומר לך איזו אבדה זו הייתה, איזה איש נפלא. ותגידי, איך את? ואיך הילדים? ואת מסתדרת כלכלית???"
ויש שאלות חטטניות וגרועות אפילו יותר, כמו: "אפשר לשאול אותך שאלה קצת חצופה?" (האמת – לא!) ואני עונה, שכן, בכיף. "למה בעצם את לא מורידה את כיסוי הראש?"
כן, כמעט כולם מונעים מרצון טוב, מדאגה, אבל בכל שאלה כזאת אני חשה כמו במשחק "הך פטיש" של הילדים. כל אמירה "אכפתית" ומנחמת כביכול מועכת אותי חזרה למטה, אל האבל ואל הימים הקשים.
אני מחכה שאנשים יפנימו את הפסוקים של קהלת על "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים… עת ספוד ועת רקוד"? בבקשה אל תערבבו. אולי אין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל בחיים, חשוב להבדיל. ואם לא הספקתם לנחם, תשלחו מכתב, מייל או הודעה בווטסאפ, גם אם עבר זמן. למילים טובות יש כוח מנחם. אבל אנא, לא באמצע חגיגה ושמחה.
 ***
לדבר ולשאול אפשר וצריך, במיוחד אם ישנו הרצון. רק צריכים להיות רגישים ועדינים וצריך לדעת מתי ואיך. ואולי זו תהיה ההתחלה להלכות התנהגות שאני כל כך רוצה לנסח.
