בטור הקודם טענתי כאן שישראל מכורה ל"נורמליות" ובאופן טבעי נתקלתי הרבה בשאלה המתבקשת "מה רע בנורמליות"? התשובה היא: שום דבר כמובן. נורמליות היא אידיאל מבורך. השאלה היא רק איך מגדירים נורמליות. אם ההגדרה מחייבת אותנו להכחיש את המציאות אזי היא בעייתית. למשל, אדם יכול להחליט שהנורמליות היא אורח חיים ראוותני של טיולים בחו"ל, בילויים, מסעדות, קניות יקרות וכו'. אם יש לו מקורות מימון לאורח חיים כזה ואם המשפחה זורמת – זה ממש נורמלי. אבל אם אין לו כסף, אורח החיים הזה, הגם שהוא נורמלי בפני עצמו, לא מותאם למציאות שלו ולכן בשבילו הוא לא נורמלי.
המדיניות הביטחונית של ישראל מיוסדת כבר 30 שנה על תהליך ה"שלום" של אוסלו. גם ממשלות הימין הרבות שכיהנו מאז ההסכם האומלל לא העזו לאתגר את הפרדיגמה העומדת בבסיסו וכך קיבלנו "אוסלו מהיר" בזמן ממשלות שמאל ו"אוסלו מעוכב" בזמן ממשלות "ימין", אבל הכל היה אוסלו כל הזמן. ומה היה מקור העוצמה של רוח אוסלו? מדוע לא איתגרה אותו אף ממשלת ימין כל הזמן הזה? כוחו של ההסכם היה בהבטחה הגלומה בו, ההבטחה ל"נורמליות". אלא שכאמור, ה"נורמליות" הזאת היא נורמלית בשביל אזרחי ארה"ב, קנדה, מערב אירופה ואוסטרליה. מדינות שאין עליהן איום קיומי ולא ידעו טעם מלחמה אמיתית כבר 78 שנה. בשבילנו היא אשליה. ואשליה מסוכנת.
אנחנו גם מדינה יהודית קטנה בתוך מרחב ערבי ומוסלמי עצום, ברובו אנטישמי עד לשד עצמותיו, ברמה ש"מיין קאמפף" נמכר היטב עד היום ברוב המדינות בשטח הזה (עותק שלו צולם בבית בעזה ע"י חיילי צה"ל גם בפשיטה הנוכחית), וגם האומה הדמוקרטית והליברלית היחידה ברדיוס של 4000 קילומטר רודנות תיאוקרטית או צבאית מזרחה ומערבה. להאמין שאנחנו יכולים לחיות בתוך המרחב הערבי, המוסלמי והפרימיטיבי הזה כאילו זאת השדרה החמישית במנהטן או פלאס דה לה קונקורד בפריז זאת פשוט הזיה. ניתוק מהמציאות.
ב-1956 נרצח רבש"צ הקיבוץ הצעיר נחל עוז, רועי רוטברג ז"ל. גופתו נחטפה לעזה, נגררה ברחובות ועברה התעללות שכללה עקירת עיניו (לא הרבה השתנה בעזה מאז). ההספד שנשא הרמטכ"ל משה דיין בהלווייתו הפך לאחד הנאומים המפורסמים בתולדות המדינה, מכיוון שהוא התאים לרוח התקופה. בהספד קורא דיין לחברה הישראלית להבין כי הרצחנות של שכניה הערבים היא בגדר עובדה שיש להישיר אליה מבט ולקבל את המשתמע ממנה.
"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".
"היום בו הקהתה השלווה את דריכותנו" הגיע ב-1993. מדינת ישראל כקולקטיב הכריזה חד צדדית על "שלום" דמיוני עם הערבים ומאז השלווה היא מדיניות רשמית ומי שמעז להצביע, כדיין בשעתו, על "המשטמה הממלאת חיי מאות אלפי ערבים" נחשב לגזען. תשאלו את חה"כ בן ארי שנפסל מלרוץ לכנסת ומתמודד בימים אלו עם כתב אישום פלילי(!) בגלל שהעז לכתוב דברים ברוח זו.
אין זה מפתיע. כדי לתחזק מושג "נורמליות" כה מנותק מהמציאות נדרש מאמץ כביר ומתמיד של הכחשת מציאות. מצד אחד לרדוף כל מי שמכיר במציאות כהזוי וגזען ו"פחדן שלום" ומצד שני להתעקש על אגדת "הערבים המתונים" איתם ניתן לחתום הסכם שיאפשר את ה"נורמליות" הנכספת. כך יכול עיתונאי מוערך כמו רביב דרוקר לקרוא, גם אחרי הזוועות של ה-7.10, לשחרורו של המחבל הרוצח מרואן ברגותי – תואם יחיא סינואר שאחראי לרציחתם של עשרות ישראלים – כדי "ליצור מנהיגות מתונה" או הזיה דומה. כן, חתירה ל"נורמליות" היא לפעמים חוסר שפיות מוחלט.
