"אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אגן עד המוות על זכותך לומר זאת". כך וולטר איש הרוח הצרפתי חי את חייו ובכך הפך לסמל המייצג את ערכי הדמוקרטיה במיטבה. כשאת אשת שמאל הנשואה לפעיל ימין, האמירה הזו היא לא רק ערך דמוקרטי אלא גם דרך חיים השומרת על שלום המשפחה, על הכבוד ההדדי ועל האהבה.
לפני השבת השחורה ב-7 לאוקטובר, העם היה מפולג לשני מחנות: תומכי ומתנגדי ההפיכה המשפטית. באותה תקופה רחוקה, נראה כי שני הצדדים שכחו ערך דמוקרטי בסיסי – חופש הביטוי. כל מחנה ניסה להשתיק את משנהו, לעיתים אף באלימות של ממש.
דוגמה אחת להשתקה שכזו, ניתן לראות בדמוניזציה שעבר פורום קהלת – החל מחסימת הכניסה למשרדים ואף התפרצות אליהם, דרך קריאות לסגירת הפורום על ידי עיתונאים שרוממות חופש הביטוי בגרונם, וכלה בהפעלת לחצים על התורם המרכזי של הפורום עד שהפסיק את תרומתו לארגון.
פורום קהלת הוא מכון מחקר ימני-שמרני שמציג את עמדותיו ואת מחקריו למקבלי ההחלטות, וחטאו הגדול הוא בכך שהצליח לקדם את ערכיו בקרב בכירים במערכת הפוליטית.
כאשת שמאל אני מתקשה להזדהות עם סדר היום שמוביל פורום קהלת, אשר מקדם עמדות שונות לחלוטין מהרעיונות בהם אני מאמינה. עם זאת, איני יכולה להתעלם מכך שאנשי קהלת עושים את עבודתם מתוך אמונה שזו הדרך להיטיב עם המדינה ועם אזרחיה.
כאישה סובלנית, אני מוכנה לקבל את "גזירות" קהלת, שכן אני גם יודעת שקיימים מכוני מחקר רבים גם בשמאל דוגמת מכון מנדל, וגם מכון ון ליר – המכון הישראלי לדמוקרטיה, המוצאים את דרכם להשפיע על קובעי המדיניות.
יש שיאמרו שהשיח האלים מאחורינו ושתקופה זו תמה ועברה מהעולם, שכן מאז אותה שבת שחורה אנחנו מצויים בתקופת אחדות. קריאות של "אין יותר ימין ושמאל" ו-"יחד ננצח", לצד תמונות של חיבוקי חיילים מרקעים שונים מציפות את הפיד. הטבח בעוטף עזה הביא להבנה כי הפילוג בתוכנו הוא זה שאיפשר את המציאות הנוראית אליה הגענו.
האמנם?
אם בוחנים לעומק את השיח הציבורי בחודש האחרון, ניתן לראות שאנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך המתאפיין בסובלנות מדומה. כיוון שהמרצחים לא הבחינו בין אנשי הקיבוצים לתושבי עיירות הפיתוח, ולאור זאת שהחיילים מימין ומשמאל נלחמים כתף אל כתף, לא יאה ואפילו בלתי מוסרי לחפש אשמים למחדל בעת הזו. אלא שמצב זה מוביל לסתימת פיות בפועל, המלווה בהתנהגות פאסיבית-אגרסיבית חמורה לנוכח הצורך בשתיקה.
כיום ניתן לשמוע באולפנים האשמות מכל עבר לכל עבר: אלה אשמים בהתנתקות, ואלה אשמים בהפקרת העוטף לטובת יו"ש. אלה גרמו לפילוג העם ואלה פגעו במבצעיות הצבא. האשמות אלו מלוות באמירות מסייגות כי זהו לא הזמן המתאים לסמן אשמים. כך גם ראינו את חבר הכנסת מיקי לוי מאשים בטבח את פורום קהלת וחוזר בו לבקשת ועדת האתיקה של הכנסת. למעשה, גילויי התוקפנות נותרו עמנו, אך לבשו צורה חדשה שצפויה ביום שאחרי הלחימה להפוך את ההשתקה המילולית לאלימות פיזית של ממש.
אנשי בריאות הנפש סוברים כי על מנת למנוע או לכל הפחות להקטין את הסיכוי להפרעה פוסט-טראומתית, יש להימנע מהשתקה ולאפשר שיח פתוח של כלל החוויות, הרגשות והמחשבות. כמו בפוסט-טראומה, כך גם אנו כחברה צריכים ללמוד ליישם המלצה זו. על מנת להימנע מגילויי תוקפנות יש לאפשר להביא לידי ביטוי באופן מכבד את מגוון הדעות והעמדות, ובלבד שאינן כוללות הסתה או השתקה של עמדות אחרות. מימוש רחב של חופש הביטוי באופן שוויוני ומתוך אהבה וכבוד הדדי – הוא זה שיאפשר לנו לחיות כמשפחה אחת גדולה.
