הרבה שואלים מה היתרון בחוק הלאום? כיצד הוא ישפיע על החיים שלנו מכאן והלאה. והאמת, החוק לא אמור להשפיע בצורה דרמטית. כולנו חיים במדינת העם היהודי, כולנו חיים במדינה דמוקרטית, ועקרונות העל של מגילת העצמאות הם המכוונים את נורמות החיים של כל אחד מאזרחי המדינה וגם את מקבלי ההחלטות.
חוק הלאום באמת לא מחדש הרבה. הוא רק מעלה על הכתב את העקרונות המשותפים ללאום היהודי: חגים, דגל, קיבוץ גלויות, התיישבות – החוק כלל כמעט את כל מה שחשוב לנו כחברה במדינת לאום.
מה שחוק הלאום כן עשה, הוא הגדיר מחדש את הזכויות במדינת ישראל, והבהיר את ההבדל בין זכויות אזרחיות-פוליטיות לזכויות לאומיות.
נקודת המוצא של המדינה היא יהודית ודמוקרטית. ההגדרה למדינה דמוקרטית די ברורה כי בג"ץ טרח להגדיר זאת במפורש ולהשתמש בהגדרה הזו בתדירות גבוהה: דמוקרטיה משמעה זכויות אדם ושלטון הרוב, כלומר זכויות אזרחיות-פוליטיות שאינן נובעות ממוצא, מין, גיל, דת וכו'. חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק מעגנים את זכויות האדם ואכן פן זה תפס נפח גדול יותר בהחלטות בג"ץ בשנים האחרונות, לפעמים גם על חשבון עקרון הכרעת הרוב, כמו שקרה בתיקונים שדרשו שופטי בג"ץ מהכנסת לעשות בחוק החרם ובחוק המסתננים.
חוק החרם הטיל סנקציות כנגד מי שמתבטא נגד מדינת ישראל וחוק המסתננים מבקש להגביל את כניסתם של מי שהגיעו למדינה שלא כחוק ואינם זכאים להגנה לפי אמנת הפליטים. שני החוקים האלה מחד מגבילים את זכויות האדם (חופש ביטוי, חופש תנועה, הזכות לביטחון) ומאידך מחזקים את זהותה של המדינה כמדינה יהודית, כחלק מהמאבק באנטישמיות ובדה-לגיטימציה של ישראל בעולם (חוק החרם) וביטוי לשאיפה לשמור על רוב לאומי-יהודי במדינה (חוק המסתננים). שופטי בג"ץ בחרו להעלות על נס את ההגנה על זכויות האדם, גם במחיר הפחתה שלא לומר השחתה של הזהות היהודית של החברה בישראל.
אבל הפן היהודי של המדינה מאז ומתמיד כמעט שלא קיבל התייחסות בפסיקות בג"ץ. פס"ד טיבי הוא בין הבודדים שבו נדרשו שופטי בג"ץ להגדיר מהי מדינה יהודית. לפי חוק יסוד הכנסת, רשימה או מועמד יכולים להיפסל על ידי ועדת הבחירות המרכזית אם הם פועלים בניגוד לערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בעקבות עתירות שהוגשו נגד ברוך מרזל ונגד אחמד טיבי ועזמי בשארה, נדרשו שופטי בג"ץ להכריע בשאלה האם הם יכולים לרוץ לכנסת ה-16 בשל מצע מפלגתם ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הנשיא דאז ברק, הגדיר בפס"ד טיבי את המונח "מדינה יהודית". ברק טוען שבמובן הצר: "במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית". במקום אחר, בספרו "מידתיות במשפט" ברק פורס עקרונות נוספים להיותה של המדינה מדינה יהודית, וכמעט כל מה שהוא כותב מופיע בחוק הלאום.
אז מה הבעיה? הבעיה בעיני מתנגדי החוק היא שהכנסת משכה את ההגה קצת יותר ימינה. המהלך של חקיקת החוק מנסה לאזן בין הפן היהודי לפן הדמוקרטי, בין זכויות הלאום לזכויות הפרט וזה מה שמציק למתנגדי החוק. חוק הלאום הוא תמרור עצור בפני מי שדוהרים קדימה והדגל הדמוקרטי מונף לפניהם, והוא בלבד. הדגל היהודי, צביונה של מדינת ישראל כמדינת לאום, על כל המשתמע מכך – כל זה נשמט בדרך.
חוק הלאום הוא תמרור עצור בפני השאיפה למדינת כל אזרחיה, מחסום בפני מי שרוצה למחוק את התרבות, ההיסטוריה והמורשת היהודית שמחברת אותנו למקום הספציפי הזה שנקרא ארץ ישראל. הוא לא מונע זכויות ממיעוטים שאינם יהודים, הוא לא שולל תקציבים מאוכלוסיות מובחנות, או ממפה מחדש את מפת היישובים בישראל. לא יהיה בעקבותיו טרנספר של מיעוטים ליישובים אחרים, החוק לא יגרום למע"צ להוריד שלטי הכוונה בערבית, ומי שירצה לחלל שבת יוכל לעשות זאת. החוק בסך הכול מגדיר שללאום היהודי, כקולקטיב, יש זכויות על האדמה הזו, זכויות ששמורות ליהודים כי הם יהודים.
