המראות של חבר כנסת מטיח בבני משפחה של חטופים ישראלים בעזה: "אין לכם מונופול על הכאב", וחברת כנסת אחרת שמכנה את אחד מבני המשפחות "חצוף" היו מיותרים לחלוטין. ראוי היה שחברי הכנסת שהגיעו לדיון ב"חוק עונש מוות למחבלים" היו מתאזרים במעט יותר אורך רוח מול האמירות הקשות שהוטחו בהם על ידי משתתפי הדיון. ממרום מעמדם כחברים בכנסת ישראל ראוי היה שיאמצו את המנהג להיות מאותם "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים".
לא מדובר הרי בדיון רגיל, ואת רגשותיהם של בני המשפחות לא ניתן לשפוט. במובן מסוים מאוד, מצבם הרגשי כרגע עדין יותר אפילו מזה של מי שאיבדו את יקיריהם בשמחת תורה הנורא ובשבועות שלאחר מכן. אפילו את הוודאות בנוגע למצב היקרים להם מכל אין לאותם בני משפחות, שחוששים שקרוביהם נתונים לסבל נורא ולסכנת חיים מידית בשבי חמאס.
אולם, אורך רוח אין משמעותו וטו פוליטי. בכל הנימוס והעדינות האפשריים, ומול קמפיין ציבורי לא פשוט בכלל, צריך לומר לבני המשפחות את האמת: לא אתם האנשים הנכונים לנהל את המהלכים בימים הללו. הכאב שלכם חייב להישמע, אך הוא לא יכול להיות מה שיכתיב את מהלכי הלחימה ואת צעדיה של המערכת הפוליטית בימים הללו. כניעה לדרישות שלכם עלולה לגבות ממדינת ישראל בעתיד מחיר דמים כבד מנשוא.
במשך שנים יודעים כל ארגוני הטרור שהבטן הרכה של הציבור הישראלי היא המציאות שבה הם מחזיקים בחיילים או אזרחים ישראלים בידיהם. אין דבר שקשה לישראלים יותר מהמחשבה שאחד מאיתנו מוחזק בידי ארגון מחבלים, נתון לחסדיהם של הגרועים שבאויבינו. ישראל היא אחת המדינות שנכונה לשלם את המחירים הכבדים ביותר בתמורה להחזרת בניה לחיק משפחותיהם, הרבה יותר מכל מדינה מערבית אחרת, ובוודאי יותר מכל מדינה טוטאליטרית. המציאות הזו הובילה את ישראל לשורה של עסקאות מופקרות, בהן שילמה ישראל מחיר בלתי נסבל עבור השבת בניה מן השבי. החל מעסקת ג'יבריל בשנת 1985 ועד לעסקת שליט בשנת 2011. המחיר עבור חטוף ישראלי בודד הלך והאמיר, והתוצאה שנוצרה היתה הגדלת התיאבון של אוייבינו לחטיפת ישראלים.
גם אם קשה לומר את הדברים בצורה הזו, יתכן שאין מנוס מכך: התיאבון הבלתי נתפס של חמאס ויתר ארגוני הטרור בעזה לחטיפת ישראלים, שהביא אותנו למספר המדהים של 239 חטופים, נובע בין היתר מהעסקאות המופקרות שעשתה ישראל בעבר, תחת לחץ ציבורי כבד שתודלק בקמפיינים של בני משפחות חטופים.
כיום לחמאס כבר ברור שהתעריף של 1,000 מחבלים על כל חטוף לא יוכל לעבוד במקרה הזה, משום שישראל איננה מחזיקה מספיק מחבלים בבתי הכלא הישראליים. אולם, על מנת לעצור את כדור השלג, ולמנוע את המשך המגמה הנוראית הזו, הדרג המדיני והצבאי חייב לפעול בקור רוח.
כן, החטופים הם באמת הילדים של כולנו, אבל את המהלכים לשחרורם אסור לנהל מתוך תפיסה כזו. לא ניתן לשפוט את בני המשפחות, והאמפתיה המגיעה להם היא אינסופית. אך אסור להיכנע לדרישות שלהם להכפיף את כל ניהול המערכה למה שלדעתם יביא לשחרור המהיר ביותר של יקיריהם. ראשית משום שלא בטוח שהם בכלל מסוגלים לשקול בקור רוח מה נכון לעשות על מנת לקצר את סבלם של החטופים (ואין שום ודאות שרוח של כניעה לדרישות חמאס תקצר את התהליך, יתכן שדווקא ההיפך). אך לא פחות מכך מתוך דאגה לגורלם של ישראלים אחרים. על ההנהגה הישראלית מוטלת בימים אלו חובה להפוך את הענף הטרוריסטי של חטיפת ישראלים למשתלם הרבה פחות, משום שכולנו ראינו מה המחיר הכבד של המדיניות בה נהגו ממשלטת ישראל עד כה.
