דילמת החטופים
המלחמה בעזה מלאה בדילמות מוסריות ואתיות. הגדולה שבהן היא זו הנוגעת ל"עסקת החטופים": מה נכון לתת בתמורה לחייהם של קרוב ל-240 בני אדם – ביניהם תינוקות בני כמה חודשים וזקנים שחצו את גיל ה-80. הסוגייה רגישה כל כך שהיום (ב') הסעירה את משכן הכנסת אפילו הסוגייה על מה אסור לדבר כדי לא לסכן את שחרור החטופים.
כמובן שבסוגיות שכאלה אין "שולחן ערוך" ברור שיכול להתאים לכולם. בשורות הבאות אנסה אפוא להציע את תפיסתי: ראשית, פסולות שתי עמדות הקצה: זו הגורסת שלמען החטופים צריך להיות מוכנים לשלם כל מחיר (כשהכוונה היא בעיקר ל'אסירים עם דם על הידיים'), ומנגד זו הגורסת שאסור לתת לחמאס כלום. חייהם של 240 בני אדם אולי לא שווים כל מחיר, אבל הם בוודאי שווים הרבה.
מכאן, לעמדות הביניים: בגדול, הייתי אומר שהנוסחה צריכה להיות: כן לימי הפוגה, כן לשחרור אסירים שאין להם דם על הידיים; לא לשחרור רוצחים, או מי שהתכוונו לרצוח, גם אם במקרה לא עלה בידם; בוודאי כאלה הנמצאים בגיל שעדיין יכולים לחזור למעגל הטרור, וקל וחומר שאין לשחרר אף אחד מן הרוצחים שהשתתפו בטבח האחרון. הסיבה פשוטה: ימי הפוגה יסייעו לחמאס ויפריעו לצה"ל בהמשך המלחמה, אבל מדובר בנזק זמני, תחום בזמן, שכעבור כמה ימים, ואולי אפילו שעות, מתום ההפוגה, צה"ל יוכל לצמצם את נזקיו. לעומת זאת, שחרור רוצחים הוא גם מתן עידוד מוראלי אדיר לטרור, וגם סכנה ממשית מתמשכת, במיוחד אם מדובר בכאלה שעתידים לחזור למעגל הטרור.
שתי עסקאות המחבלים הגדולות שעשתה ישראל בעשורים האחרונים גרמו לנו לנזק נוראי: 'עיסקת ג'יבריל' מ-1985, שבה שוחררו 1151 מחבלים תמורת שלושה חיילים, כללה בין היתר את השייח' אחמד יאסין, שהקים שנתיים אחר כך את ארגון החמאס, שהוליד את האינתיפאדה הראשונה (בשב"כ דיברו על כלל משוחררי העיסקה כגרעין שהוליד את האינתיפאדה). 'עיסקת שליט' מ-2011, שכללה 1027 מחבלים תמורת חייל שבוי אחד, שיחררה בין היתר את יחיא סינוואר, שהפך למנהיג החמאס בעזה, ולראש החץ בכל פיגועי הטרור שאירעו מאז באזור הדרום (למעשה, גם בחלק גדול מהפיגועים ביו"ש).
כמובן שגם הנוסחה הזו – ימי הפוגה כן, שחרור רוצחים לא – אינה מוחלטת. לא סביר לאפשר לחמאס 30 ימי הפוגה, ולעומת זאת כן אפשרי לשחרר 5 רוצחים תמורת 240 החטופים. אבל בעקרון, זו צריכה להיות הנוסחה.
לעומת זאת, הדיון שהתקיים היום בכנסת בעניין הצעת החוק לגזירת עונש מוות על מחבלים היה מיותר לחלוטין. מראש היה ברור שהצעה כזו לא תקודם בתקופה הקרובה, בדיוק בשל החשש שקידומה עלול לפגוע בגורלם של החטופים הישראלים. אמנם, יש הטוענים שהטלת עונש מוות דווקא תרתיע את אנשי חמאס מלפגוע בישראלים, אבל כיוון שמדובר בארגון שאנשיו מקדשים את המוות, לפחות ככל שהוא מתרחש תוך כדי מלחמתם ב'אויב', ורואים בו סוג של עדות המאמינים לאהבתם את אלוהים, ספק אם עונש המוות לחבריהם ירתיע את החמאסניקים. בכל מקרה, ברור שהממסד הישראלי לא חושב שזה זמן מתאים לעסוק בכך. עובדה שיו"ר הקואליציה מיהר לומר שגם אילו עברה היום הצעת החוק בוועדה היא לא היתה מקודמת עד שקבינט המלחמה לא יאשר אותה. למה אפוא היה דחוף לחברי "עוצמה יהודית" לקיים את הדיון בעיתוי הנוכחי; עיתוי שבו ההצעה לא יכולה להיות מקודמת פרקטית, אבל יכולה בוודאות לטלטל את עצביהם המרוטים ממילא של משפחות החטופים, ואולי אף לפגוע באמת במצב החטופים עצמם? זו כבר הפוליטיקה הפופוליסטית במירעה: לנסות להרוויח קולות של בוחרים צמאי נקמה, כאשר למציעים עצמם ברור שההצעה לא רלוונטית, והיא רק יכולה להזיק לאנשים ממשיים אחרים.
מה שכן, גם דעתי אינה נוחה מהרעיון שמשתתפי הטבח בשמחת תורה יידונו אצלנו כמו כל רוצח או אנס הנידונים במשפט הפלילי הרגיל. מן הראוי שלמרות שמעשיהם לא התבצעו בשטחי יו"ש, הנתונים למימשל צבאי, יישפטו המחבלים בבית-דין צבאי, שהרי מעשיהם נעשו בבירור בהקשר לאומני ולא פלילי. אם יש צורך לשם כך לשנות את החוק, ואף להחילו רטרואקטיבית, לו יהי כן. זה לא יהיה שונה ממשפט אייכמן; משפט שאותו ניהלה המדינה על מעשים שלא התרחשו בשטחה, ובזמן שכלל לא היתה קיימת, ולמרות זאת נגזר בו העונש החמור ביותר שהוטל אי-פעם בבית משפט ישראלי. מעשי הטובחים בשמחת תורה בהחלט מתאימים לקטיגוריה של 'הנאצים ועוזריהם'; במידה מסוימת הם אף חמורים יותר ממעשיו של אייכמן, שהיה כידוע 'פקיד', אמנם בכיר, של בירוקרטיית הטבח, אבל לא השתתף בעצמו במעשי הטבח.
דילמת חוק הלאום
הפגיעה שספגה העדה הדרוזית במלחמה הנוכחית – שישה הרוגים עד כתיבת הדברים – העלתה שוב לשיח הציבורי את התביעה הוותיקה של בני העדה לבטל או לשנות את חוק הלאום, שמגדיר את מדינת ישראל כ'מדינת הלאום של העם היהודי', ותו לא. בצדק חשים הדרוזים שהניסוח הזה מדיר אותם משייכות למדינה. יתכן ששום זכות משפטית שלהם לא תיפגע – וגם זה לא בטוח, שכן מנסחי החוק התעקשו שלא לכלול בו פיסקה שתדגיש כי 'למרות האמור, יחול בישראל שוויון זכויות גמור בין כל האזרחים'. אבל גם אם שום זכות ספציפית לא תיפגע, עדיין יש בנוסח הקיים ביטוי של הדרה סוציולוגית סמלית מהשייכות למדינה. והדרוזים, שכל כך מרגישים שייכים, כועסים אפילו על ההדרה הסמלית הזו.
מצד האמת, היה ראוי שזעקתם של בני העדה תישמע ותשפיע על עיצוב החוק עוד בזמן אמת. הרי כבר אז היתה ידועה תרומתם של בני העדה למערכות הבטחון ולמאמץ המלחמתי הישראלי. אדרבה, יש משהו מביש בכך שנזקקנו לשישה קורבנות בפועל כדי שמישהו בקואליציה ייזכר שיש כאן בעיה. בכל אופן, הקואליצה הודיעה שהיא תפעל ל'פיצוי' הדרוזים בחוק יסוד מיוחד שידגיש את מעמדם וזכויותיהם.
זה כנראה מסוג המקרים שעליהם נאמר שאבן שזרק טיפש אחד לבור גם עשרה חכמים יתקשו להוציא. אנשי הקואליציה מתעקשים לדבוק בגישת 'הפרד ומשול' שלהם, העיקר שלא ייאלצו להודות בטעות המקורית. הרי לא רק הדרוזים משרתים בצה"ל, אלא גם רבים מבני העדה הבדווית, ובני העדה הצ'רקסית, ואנשים שחיים בתודעה יהודית מלאה אבל אינם מוכרים ככאלה על-ידי המדינה. האם נזדקק עכשיו לגל מחאות של כל אחת מהקבוצות האלה, שיגרום לקואליציה לחוקק חוק יסוד מיוחד עבור כל אחת מהן?
יתר על כן: הבעיה בניסוחו הנוכחי של חוק הלאום איננה רק הפגיעה ברגשות המשרתים בצה"ל. למדינת ישראל יש אינטרס גדול, אפילו קיומי, לפעול ככל האפשר כדי לחבר לזהות הישראלית, ובוודאי שלא לנכר ממנה, גם את כ-2 מיליון האזרחים הערבים שאינם משרתים בצבא. האם בגלל שאינם משרתים אנחנו מעוניינים לתת להם תחושת ניכור, שהמדינה הזו אינה גם בשבילם ועבורם?
לכן, טוב יעשו קברניטי הקואליציה אם יתקנו את חוק הלאום בדרך המלך, ולא בתיקוני טלאי על טלאי, הדרך שהייתה נכונה עוד בזמן שהובא החוק לדיון. ובחוק ייכתב ש'מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכן מדינתם של כל אזרחיה'. ניסוח כזה יחזק את דמותה הדמוקרטית-שוויונית של המדינה, בלי לפגוע באופייה היהודי-ציוני. פרופ' אלכס יעקובסון, היסטוריון המתמחה בזהויות לאומיות ואינו חשוד בפוסט ציונות, בדק ומצא שניסוח כפול כזה ('מדינת הלאום של…ושל כל אזרחיה') מאפיין את חוקותיהם של רוב המדינות במזרח אירופה, שיש בהן מיעוט אתני בעל תודעה לאומית חזקה, לצד אחוז גדול של בני מיעוטים. חזקה על הסרבים למשל, שכבר הוכיחו – לעתים בדרכים זוועתיות – שזהותם הלאומית איננה פחות יקרה להם מזו של היהודים בישראל – אבל גם הבינו שהם צריכים לתת מקום בחוקתם גם למעמדם של בני המיעוטים. למעשה, אפילו הממשלה הלאומנית של ויקטור אורבן בהונגריה קבעה, בחוקה החדשה שקיבלה ב-2011, כי "בני המיעוטים הלאומיים החיים איתנו בהונגריה הם חלק מהקהילה הפוליטית ההונגרית וחלק בלתי נפרד מהמדינה". מה שהיה טוב לאורבן, אמור לספק גם את הימין הישראלי.
