שישה שבועות לתחילת המלחמה, גוברת ההתלבטות בעורף הישראלי האם להשהות את שגרת החיים בעקבות המצב או להמשיך גם ודווקא עכשיו. אבל גם אם ישראלים יבחרו "לחזור לשגרה" בצורה כזו או אחרת, עולם הבידור יתפוס חלק קטן מאוד, אם בכלל. כבר עכשיו עשרות הפקות טלוויזיה וקולנוע הוקפאו או בוטלו, ומזה שבועות ארוכים שלוח התוכניות של כל הערוצים הוא משדר מיוחד אחד ארוך, שמופר רק על ידי פרסומות או תחזית מזג האוויר.
בכל זאת נראה שבערוץ 12 החליטו לערוך ניסוי ולראות האם הציבור יעדיף ראליטי קליל על פני מציאות קשה ואכזרית. כך קיבלנו אמש (ב') את פרק הבכורה של "הכוכב הבא", העונה העשירית. במקום מה שבוודאי היה אמור להיות פרק חגיגי במיוחד, הוא שודר במתכונת מצומצמת, רגישה ומתחשבת, אבל הוכיח שיש תשובה אחת ברורה לשאלה האם לחזור ולעסוק בתכנים שאינם קשורים למלחמה: לא.
פרק הבכורה היה אמור לעלות לשידור כבר ב-31 לאוקטובר ובוטל בעקבות ההודעה על נפילתם של לוחמי גבעתי ברצועת עזה. במבט לאחור, הרעיון לשלב תוכנית בידור עם תחילת הכניסה הקרקעית נראה לא הגיוני ואפילו די מחריד. אבל גם שלושה שבועות לאחר מכן, הסיבה לשדר את התוכנית לא לגמרי ברורה.
בדקותיה הראשונות, המנחים, אסי עזר ורותם סלע, הבהירו בפנים חמורות שהפעם לא יהיו מחיאות כפיים או קטעי ההומור האהובים שלהם. אך בהיעדר הסבר הגיוני למה בכל זאת הם בחרו להיות כאן, זה היה נשמע כהתנצלות אחת גדולה. גם העיצומים שבחרה ההפקה להטיל על עצמה, כמו היעדר הקהל או הימנעות ממוזיקה שמחה, נראו כמו ניסיונות להשתקת המצפון או יותר נכון, התמגנות מפני כל ביקורת קשה.
לאחר שהוצגו המתמודדים המעטים של הפרק, חיילת, בחורה ורודת שיער, ספר, ונערה בת 16, הגיע תורם של השופטים, שירי מימון, איתי לוי, עדן חסון, רן דנקר, אסף אמדורסקי וקרן פלס, לנסות בכל מאודם לשכנע את הקהל בבית שיש הצדקה למופע המעוות שבו הוא צופה. אחרי שנקבע כי מוזיקה היא הנחמה היחידה שמעלימה את הכאב, המתמודדים עלו על הבמה, כמובן כדי לספק את אותה נחמה לעם ישראל ולא חלילה כדי להוכיח את כישרונם המוזיקלי. למרבה מזל, התברר שכל המתמודדים שוברי שיאים, מדהימים, פנומנליים ויכולים לעלות על המטוס לתחרות ברגע זה. יעידו על כך גם קבוצת המיקוד המסתורית שהחליפה את הקהל באולפן ואין לדעת מי החברים בה ובעיקר כמה הם.
אם להיות הוגנים, האמת היא שהמתמודדים היו לא רעים בכלל ומכולם בלטה עדן גולן, שנתנה ביצוע מרשים ללא ספק. אבל שבירת השיאים הפראית הזו, ברצף הצלחות בלתי סביר, ובעיתוי הנוכחי, לא עוברת חלק בגרון. בטח לא זה של הישראלי החשדן, שיודע תמיד לזהות את התרמית שמולו. האם במקרה שהיו השופטים חושבים אחרת, הם היו מעיזים להגיד זאת לעדן, אחרי שהכריזה על מדינת ישראל כגן עדן של ממש, או לחיילת שי שהקדישה שיר לחברתה שנרצחה בטבח? האם בכלל הם היו מסוגלים לספק את הסחורה שכוללת ויכוחים, ביקורות, בדיחות, התלהטות, ומעל הכל, כנות, או לפחות ניסיון לשמור על אחת כזו? כשהשופטים נאלצים לשמש פסיכולוגים וסנגורים למתמודדים, אין כאן תחרות – שזו למעשה המטרה לשמה התכנסנו.
ההכלאה המשונה בין משדר התרמה מרגש לבין מופע בידורי, מוציאה את הכוכב הבא קירחת מכאן ומכאן. ולאור ההתנצלות במסווה, המחמאות המוגזמות, וההבנה שלא יהיה כאן אף לא שמץ הנאה, נשאלת השאלה למה לשדר תוכנית, שלא רק שאין בה ערך מוסף, אלא גם עלולה לדרוך על אלו שמתחננים שלא נמשיך הלאה מסיבות מובנות?
כבר בשנה שעברה הוכח שגם ועדה מלאה באנשי מקצוע יכולה לבחור נציג ראוי לאירוויזיון ולצד זאת, קשה להגדיר כמה נמוך נמצאת זהותו ברשימת השאלות שמטרידות את החברה הישראלית כרגע. הרעיון להציג תוכן שאינו חדשות הוא רעיון טוב. קטעי הביניים בפרק בהם נראו השופטים ומתמודדי העבר משמחים חיילים או תומכים בבני משפחות החטופים, היו מרגשים יותר מכל המחמאות שנורו בקצב מסחרר מפיהם של השופטים. ייתכן שפרק שמורכב רק מהקטעים האלו, היה נהנה מיותר לגיטימיות מאשר זה הנוכחי וגם מצליח לספק את אותה נחמה שדיברו עליה השופטים ברגישות אמיתית ולא מעושה.
אף שאולי כוונתם של השופטים והמנחים היא אכן טהורה, אם לא שייכת, האינטרס מאחורי הקלעים הורגש כמו פיל באולפן. במיוחד בזמן הפסקת הפרסומות הארוכה, שהראתה לצופים בצורה חד משמעית את מה שבהחלט יכולה להיות הסיבה האמיתית לבחירה לשדר את התוכנית, אפילו כשאיש אינו מרגיש בנוח להיות או לצפות בה.
