ראיתי אותה יושבת בגינה עם תפוח נגוס ומסתמסת נמרצות עם בעלה. היא נראתה כעוסה מאוד, כמעט לא שמה לב שהקטן שלה עומד ליפול מהמתקן. "מה קורה איתך נשמה?" שאלתי אותה בעודי עוצרת את הזאטוט, "את נראית קצת לחוצה".
"ברור שאני לחוצה", היא ענתה, "קבענו הערב לצאת וחמותי הבריזה לנו מהבייביסיטר". "הבריזה הבריזה, או שיש לה טיעון מוצדק?" שאלתי. "אמרה שכואב לה הגב, זה תמיד התירוץ שלה כשהיא לא רוצה לבוא".
ויכולתי לראות את העצב בעיניים. העצב הזה ששייך רק לנשים שגרות ביישובים, רחוק מהמשפחה, ובערב האחד שהן מצליחות לפנות, דווקא בערב הזה היא מבריזה. ומצד שני גם יכולתי לדמיין את פניה של החמות. האישה בת ה־60 פלוס שרק רצתה לעשות טוב. והנה, דווקא ביום הזה שבו הכלה מבקשת הגוף בוגד בה. ואתמול אצל הבת היא דווקא הרגישה בסדר. ולכי תסבירי שזה לא מכוון, ויצא במקרה.
יחסים הם תמיד מורכבים. אבל מה יש ביחסים בין כלה לחמות ששמים את הכול תמיד בווליום הרבה יותר גבוה? כל מילה נספרת. כל התבטאות נרשמת.
ולא שמסביב עושים לכלות חיים קלים. מהרגע שהן עומדות על דעתן בערך, משדרים להן מכל עבר שהן צריכות לחשוש ממערכת היחסים עם אמא שלו. שמבחינה אבולוציונית שתי הנשים הללו לא נועדו להסתדר. רק תכתבו בגוגל חמות־כלה ותראו אילו תוצאות עולות שם: "מלחמה ושלום", "הבעיה היחידה היא אמא שלו", "יחסי חמות וכלה והבן שביניהן".
את רק צריכה לזרוק את האבן לתוך האגם וכבר האדוות מתרחבות. בתוך שיחת גינה אגבית נחשפת לך מערכת יחסים מתוסבכת בין שתי נשים שאיש אינו מבין מה באמת מקור המתח ביניהן ומה גרם לו. היחסים ביניהן התחילו ברגל שמאל, והשנים הפכו אותן למאוד שיפוטיות אחת כלפי השנייה. וכשחוסר התקשורת מגיע לשיא, מה שמתרחש במציאות כבר לא משנה. כל תגובה מפורשת על פי הנרטיב שנקבע ליחסים האלו מלכתחילה.
רק על עצמי לספר ידעתי, ובגדול אפשר לומר שתיאורטית יכולתי להיות כלה בלתי נסבלת. הייתה זו חמותי היקרה שהבינה שעומדת מולה בחורה צעירה וסוערת וקיבלה החלטה שעם המשוגעת הזאת חייבים להסתדר. אני זוכרת את המשפט הראשון שאמרה לי בביקור הראשון בביתה אחרי הצעת הנישואין: "ברוכה הבאה למשפחה", וכמה חסד היה בו. היא פשוט החליטה, מההתחלה, שהאחריות על הצלחת מערכת היחסים הזאת חלה עליה.
לפני כמה שבועות היא לקחה אותנו, את הבת שלה ושתי הכלות, לארוחת ערב נשית ואינטימית. "איזה כיף לשבת ככה עם שלוש הבנות שלי", אמרה, והמלצרית לחשה לי באוזן: "את רוצה לומר לי שאתן אחיות?".
כן. לסמנטיקה יש הרבה משמעות ביחסים. והם היו יכולים בקלות לעלות על מסלול אחר. אנחנו שתי נשים שונות עם תפיסות עולם שונות כמעט בכל דבר. אבל היא, האישה הבוגרת מבין שתינו, בחרה להאיר לי פנים מההתחלה. וכשמישהו בוחר להאיר לך פנים, ממש מתעקש על זה, את לא יכולה להישאר אדישה. עם השנים למדנו להבין כל אחת את עולמה של השנייה ולקבל אותו. היו תקופות שהיא לא הבינה למה אני לא חוזרת אליה לטלפונים. היום היא כבר אומרת: "אני יודעת שאת עסוקה ושלא תמיד יש לך זמן לחזור". היו תקופות שלא הבנתי למה המפגשים המשפחתיים הם קודש אצלם, כי במשפחה שלי מבריזים חופשי מאירועים. אבל עם השנים למדתי להעריך את היופי שבזה, שקובעים אירוע וכולם מתייצבים.
לפעמים אני יושבת עם השכנות שלי ואנחנו מדמיינות איזו חמות כל אחת מאיתנו תהיה לכלתה. האם נדע ליישם את כל הציפיות גם על עצמנו? זה דמיון מודרך שמאוד יכול לעזור. לנסות לחזות בעיני רוחך את הרגע הזה, שבו מגיעה בחורה חדשה לבית ולוקחת לך את הילד למקום אחר. את לא יודעת כמה פעמים בשבוע תראי אותו מעכשיו, ואת רוצה להאמין שאת תהיי החמות הפתוחה הזאת שתקבל כל בחורה שנכנסת בדלת כמו שהיא, אבל כשאת מדמיינת את זה על עצמך את מבינה פתאום כמה זה קשה.
לא מדובר בגזירת גורל, חמות וכלה יכולות להיות משהו אחר אחת בשביל השנייה. זה לא תמיד פשוט ואני חלילה לא מתיימרת לשפוט – כל משפחה והסיפור שלה, ויש מקרים שמערכת היחסים הזאת פשוט לא צולחת מכל מיני סיבות ונסיבות. הדבר היחיד שאני יודעת לומר הוא שהאחריות לכל מערכת יחסים תמיד חלה על שניים. וגם – שיש הרבה משמעות לרגע הראשון הזה, שבו נפתחת הדלת.
