בבוקר שמחת תורה, אחרי שהאזעקות פיזרו את התפילה בבית הכנסת, דפק על דלת הבית שלי יוסי הרשקוביץ הי"ד. במילים קצרות ובפנים קודרות הוא עדכן אותי במה שמתרחש בארץ, שאל אם אני יכול להחליף אותו בכיתת הכוננות במקרה שיגויס (זה לא קרה, בסוף גייסו את שנינו), ואז ביקש להתייעץ בשאלה הלכתית. כל בתי האב שביישוב כבר קיבלו הנחיה לפתוח טלפונים, והוא כראש צוות החירום היישובי אמור לשלוח הודעות עם התראות והנחיות. השאלה היא אם אפשר להוסיף גם הודעות שלא עוסקות במישרין בהנחיות פיקוד העורף. הודעות שיעזרו להרגיע את הרוח וינחו את ההורים איך לשמור על נפש הילדים ועל עצמם – בדיוק כפי שהיה עושה תמיד, בין בימים של אזעקות בין בתקופת הקורונה. וכך כשאני מדפדף עכשיו בוואטסאפ מאותו היום אני רואה בין אזעקה לאזעקה הודעות שמרגיעות שהכול בסדר ויש לנו כיפת ברזל, מזהירות לא להיחשף לתמונות מעוררות חרדה, והודעה אחרונה שמזכירה, רגע לפני שהוא עולה על מדים ומעביר את השרביט הלאה, שהמלחמה הזו תוכרע בכוח הרוח והאמונה שלנו בה'.
קשה להסביר את האובדן של יוסי עבורנו, כיישוב. "אני מרגישה שאיבדתי אח", אמרה לי בשבת אישה עם צרכים מיוחדים שגרה ביישוב, בעיניים נפוחות מדמעות. הדס, אשתו של יוסי, ניסחה את הבחירה לעבור היישר מן השליחות בניו־יורק לשכונת הקרוונים ביישוב גבעות, שכל ייעודו הוא שילוב של אנשים עם צרכים מיוחדים: "דחפת אותנו לבחור במהות ולא בתפאורה". אלא שיוסי לא רק בחר במהות, ברוח, על פני בתי החומר. יוסי החזיק את המהות הזאת באופן יומיומי. לא לבדו הוא החזיק אותה. אבל לא היה כמוהו מי שחיבר אותה אל השמיים. לא היה לנו חזן אחר לתפילת מוסף של יום הכיפורים.
יוסי לא רק בחר במהות, ברוח, על פני בתי החומר. הוא החזיק את המהות הזאת באופן יומיומי. "אני מרגישה שאיבדתי אח", אמרה לי בשבת אישה עם צרכים מיוחדים, בעיניים נפוחות מדמעות
כשספדתי ליוסי ברשת במוצאי שבת האחרון סיפרתי על תפילת ליל שבת שבה יוסי עלה לקבלת שבת בבית הכנסת ביישוב והצליח להפוך תפילה רגילה לחלוטין של אמצע תמוז לחוויה רוחנית מטלטלת שיש בה ריח של ימים נוראים. אבל עכשיו בתיה הזכירה לי שכשדיברנו עם יוסי בשבת בבוקר והודינו לו על התפילה הזאת שהיינו זקוקים לה אחרי שבוע קשה של פיגועים ושל חייל שנהרג במהלך המבצע בג'נין, יוסי השיב שזה אינו מקרה: מתוך השבוע הזה היא הגיעה, התפילה. הילדים המתוקים שלו (איך מגדלים כאלו?) סיפרו בהלוויה על הביקור שלהם עם יוסי בהר הרצל. הוא חי שם כל הזמן בנשמתו, והביא את קדושת ההר אלינו, אל העם.
זה היה מה שהכי הטריד אותו כאבא, כאיש קהילה וכמנהל בית ספר. איך להביא את הרוח הגדולה אלינו, ובפרט איך להעניק אותה לדור הבא. והייתה בו גאונות להפוך את האתגר להזדמנות. בתקופת הקורונה, כשכולם ישבו מול מסכים, הוא הבין שזה בדיוק הזמן ללמוד איך מתמודדים עם מסכים, והזמין אותי להעביר אצלו סדנאות של צפייה ביקורתית בסרטים ובסדרות. ושותפיו בבית הספר סיפרו איך דווקא כשאיתר תלמיד שהתנהג באלימות כלפי תלמיד אחר, הבין שזה הרגע להניח לו יד על הכתף, להתעניין איך הוא מרגיש ואיך הולך בבית, ולהוציא אותו עם תחושה של תקווה ואחריות לתקן.
בתפילת מוסף האחרונה של יוסי, ביום שמחת תורה, הוא כבר היה חיוור לחלוטין. גם בתפילת מוסף של יום הכיפורים האחרון בקע ממנו קול נואש, שקרע את השמיים. פצעי האומה צרבו בו, ביוסי, כאילו נפערו בבשרו שלו. והבקשה האישית שביקש מתלמידיו לפני הכניסה לעזה, "לא להגיד לשון הרע על עם ישראל, אפילו לא מילה אחת רעה", היא עבורי צוואה שכמו יצאה מפי האומה כולה. אני, באופן אישי, מבטיח בלי נדר לקיים.
