המשנה בפרקי אבות (ב', ד') מביאה את דבריו של הלל הזקן. "הלל אומר: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". יש בינינו אלפי חברים שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות במקומם, ולכן אסור לנו לדון אותם. משפחות החטופים שנמצאים בידי מרצחי חמאס. אם חלילה הייתי אבא, או סבא, או סבא רבא או גיס שקרוב משפחתו חטוף בעזה – הייתי פועל בדיוק כמו שפועלים משפחות החטופים. לנסות ולהשפיע על קובעי המדיניות, על סדר היום הציבורי, להיפגש עם כל מי שאפשר בארץ ובחו"ל, לקיים הפגנות ועצרות, לנסוע לאו"ם, לדבר עם ראשי מדינות מהעולם, לשבת עם חברי קבינט המלחמה ביחד ולחוד, ולעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם הביתה. זו זכותם המלאה, והייתי עושה כמותם, אם חלילה הייתי במצב שלהם. אסור לנו לדון אותם, רק לחבק אותם חזק.
ובכל זאת, ברעש התקשורתי ובלחץ הזה, יש צד מאוד מסוכן ומחליש. הוא מחליש את המאמץ המלחמתי שלנו ואת ההשתדלות שישראל משקיעה במלחמה, ובאופן אבסורדי הוא גם מסכן את החטופים עצמם, ומסכן את האפשרות שלנו להשיב אותם הביתה במהרה ובבטחה.
כאמור, אין לי שום טענה לבני משפחות החטופים. אבל בנושא כה רגיש על המנהיגים שלנו לעמוד בפרץ ובלחצים, ומצופה גם מכלי התקשורת לגלות אחריות בדגש ששמים על הנושא. אביגדור ליברמן כיהן בעבר כשר ביטחון. הוא יודע דבר אחד או שניים מבפנים על איך הדברים מתנהלים בחדרי חדרים, על משאים ומתנים, ועל מערכת הביטחון. בריאיון בשבת שעברה בעיתון זה הוא הסביר: "כמה שיותר מדברים בתקשורת, ככה אנחנו מעלים את המחירים. חמאס מסתכל על כל דבר שעושים פה. מבינים שם היטב שאלה העצבים החשופים של החברה הישראלית ומנצלים את זה בצורה צינית".
הצדק עמו. נושא החטופים הוא אחד העצבים הכי חשופים של המערכה הזו בעזה. הוא אחד מהגדרות יעדי המלחמה – מיטוט שלטון חמאס, והשבת החטופים. אבל דווקא בגלל שמדובר בנושא כל כך חשוב, אסור לנו לדבר על כך ולעשות מכך רעש. כשחמאס יצא לדרך במתקפה הרצחנית בשבעה באוקטובר עמדו לידיו שתי אסטרטגיות שמהם נגזרו הכוחות שאותם הוא שלח לישראל – צוותי רצח וצוותי חטיפה. צוותי הרצח קיבלו משימה אחת פשוטה – לרצוח כמה שיותר (וכדורי המרצחים לא הבחינו בין יהודים למוסלמים, בין ישראלים לעובדים זרים), לכבוש יישובים, ולשרוף בתים על יושביהם. צוותי החטיפה הביאו ישראלים חיים לתוך רצועת עזה, כנכסים אסטרטגיים, בדיוק בשביל הדגל שחמאס נושא – שחרור אנשיו הכלואים בישראל.
מיד אחרי השבת השחורה, חמאס העביר מסרים ולפיהם אם ישראל רוצה להשיב את החטופים, עליה לרוקן את בתי הכלא הביטחוניים. התגובה הישראלית הייתה מתקפות אוויריות חסרות תקדים, ובהמשך גם תמרון קרקעי נרחב ברצועת עזה. חמאס נאלץ לשנות את עמדותיו במו"מ. כלל בסיסי בכל משא ומתן – להגיע מעמדת מיקוח כמה שיותר גבוהה, ולא להתנדב להעלות את ערך הנכסים שיש בצד השני.
על כיסא ראש הממשלה ניצב בנימין נתניהו. אחיו, יוני ז"ל, נפל במבצע הרואי לשחרור החטופים באנטבה. האתוס המכונן אז היה שלא נושאים ונותנים על שבויים או חטופים. למרבה האסון, היה זה אותו בנימין נתניהו שהוביל את עסקת שליט המופקרת והאומללה. אני זוכר את אביו של גלעד שליט, נועם, מצהיר על הדרישה לשחרר מחבלים עם דם על הידיים. אני לא בא אליו בטענות. אני בא בטענות למי שהיה אמור להדוף את הלחץ, ונכשל אז. ראש הממשלה נתניהו. המלחמה הזו היא תוצאה ישירה של עסקת שליט. יחיא סינוואר עצמו שוחרר בעסקה ההיא. קשה לאמוד כמה דם יהודי נשפך מאז על ידי מחבלים ממשוחררי עסקת שליט, וכמה עוד ישראלים נרצחו על ידי מחבלים נוספים שהעסקה ההיא הוכיחה להם שהטרור משתלם. אז היה מדובר על חייל אחד. עכשיו אנחנו מדברים על 240 חטופים. אם נכנע הפעם, מכפלות ההרוגים עלולות להמיט אסון קיומי על מדינת ישראל. לא מתקנים עוול בעוול. על חרפת עסקת שליט, אי אפשר לתקן בעסקה נוראית אחרת.
לצערנו אנחנו מנהלים משא ומתן עם רוצחים צמאי דם. ישראל צריכה ללמוד לעומק מה חמאס רוצה, ובדיוק במקומות האלו להכות. הוא רוצה הפסקה בלחימה? מוכרחים להמשיך לכתוש אותם. הוא רוצה דלק? אפילו לא גלון אחד. ללחימה יש דינמיקה משלה, ועצירה עכשיו עלול לשבש את המהלך הקרקעי כולו, ולסכן את הכוחות.
סינוואר דובר עברית טובה אחרי שנים בכלא הישראלי. הוא מודע היטב לשיח המתנהל כאן. במידה מסוימת, מבחינתו הרעש הציבורי והניסיון לייצר טריז בתוך החברה הישראלית, הוא כבר הישג במו"מ, עוד לפני שחמאס שחרר חטוף אחד במסגרת עסקה.
אני לא דן ולא מקנא במשפחות החטופים. אם הייתי במקומם הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר. אני לא מבקש מהן לעצור. אני מבקש מהמנהיגים שלנו – גלו מנהיגות. עמדו בלחץ. אני מבקש מכלי התקשורת – גלו אחריות. אל תשחקו לידי חמאס.
